Category: נישה

עו”ד אבישי איפרגן

ייצג את ההתאחדות לכדורגל בישראל (ע”ר)

תקדים אמיץ ופורץ דרך: בית הדין הארצי לעבודה מסמן כיוון חדש ביחסי עבודה בענף הכדורגל (ואולי בספורט בכלל)

פסיקה שקובעת כי ניתן לקיים דיון בזכויות קוגנטיות של שחקני כדורגל במוסדות שיפוט פנימיים בהתאחדות הכדורגל, ולא בבית הדין לעבודה,  מהווה הבעת אמון בטריבונלים המקצועיים הללו

סכסוך שגרתי בין שחקני כדורגל למועדונים המעסיקים אותם (בית”ר ירושלים והפועל רעננה). לטענת שחקני הכדורגל, המועדונים פגעו בין היתר בזכויות קוגנטיות הנתונות להן מכוח דין. שאלה עקרונית זאת – מהו הפורום הנכון והמוסמך לדון בסכסוך – היא שעמדה להכרעת בית הדין הארצי.

פסק הדין שניתן ביום 18 למרץ 2025 על-ידי בית הדין הארצי לעבודה (בר”ע 19063-02-21 ו-בר”ע 44937-01-21), אינו רק הליך משפטי נוסף – אלא רגע מכונן בעולם דיני העבודה והספורט, העשוי לשנות מן היסוד את בירור המחלוקות שבין שחקני הכדורגל בישראל לבין המועדונים המעסיקים אותם. מדובר בהישג תקדימי חשוב ובמהלך אמיץ ביותר של בית הדין הארצי לעבודה, שסבר שהגיעה העת לשנות מעט מ”המצב המשפטי הקיים”, היינו אותה פסיקה שמרנית-מסורתית לפיה סכסוכים בזכויות קוגנטיות יתבררו אך ורק בבתי הדין לעבודה ולא בבוררות.

נדמה כי, מתחילתו של ההליך, שהחל בחודש ינואר 2021, הבין בית הדין הארצי (בראשות כב’ הנשיאה (דאז) ורדה וירט-ליבנה, סגן הנשיאה (כתוארו דאז) אילן איטח וכב’ השופט רועי פוליאק), את חשיבות העניין וכובד משקל הטענות, ועל-כן, בין היתר, גם היועצת המשפטית לממשלה חוותה את דעתה בנושא, וכך גם ההתאחדות לכדורגל, מנהלת הליגות וההסתדרות-ארגון השחקנים. מאז החל ההליך, התקיימו ארבעה דיונים (עניין חריג כשלעצמו כאשר מדובר בערכאת ערעור), ארוכים ומעמיקים, בהם בית הדין הארצי בדק, העמיק והעיר (והאיר) על-מנת לוודא שנשמרות זכויותיהם הקוגנטיות של השחקנים (העובדים) והעקרונות הנגזרים מכך.

סופו של דבר, ולאחר שהוטמעו ההערות כמצוות בית הדין הארצי, ניתנה לראשונה הקביעה העקרונית והמפורשת כי גם זכויות קוגנטיות של שחקני כדורגל תוכלנה להתברר בטריבונל שיפוט פנימי-מקצועי, שלדעת בית הדין הארצי “מביא בחשבון את מאפייניו הייחודיים של הענף, מקצר את משך ההתדיינות ומעודד יעילות והגנה על זכויותיהם של השחקנים”. בית הדין הארצי ממשיך בשבחים החריגים, ומציין כעניין עקרוני כי הוא סבור שזהו “פתרון נכון ומתאים לענף” ושמעתה ניתן יהיה לדון בסכסוכים לפני “פורום שיש לו המומחיות הייחודית והמיומנות לכך” חלף בתי הדין לעבודה.

יש להבין את גודל השעה, ואת ההישג הכפול: ראשית, במשך שנים התקיים תחום דמדומים בו לא הייתה כל וודאות באשר לפורום המוסמך לדון במחלוקות שבין שחקני כדורגל למועדונים המעסיקים אותם, האם בתי הדין לעבודה או שמא מוסדות השיפוט הפנימיים שבהתאחדות לכדורגל. מצב זה הוביל לא אחת לפסיקות סותרות ואי-בהירות משפטית קרדינלית. שנית, בית הדין הארצי לעבודה מפגין אומץ רב ותקדימי כאשר הוא בוחר לבכר בסכסוכים בנושאים קוגנטיים את מוסדות השיפוט הפנימיים (על התיקונים החדשים שהוטעמו כמצוותו) על-פני בתי הדין לעבודה, שיהיו מעתה סמכות בקרה ופיקוח על החלטות מוסד השיפוט הפנימי. 

לסיכום, בית הדין הארצי לעבודה בחר באומץ בדרך המשפטית הנכונה, המביאה בחשבון מארג של איזונים נדרשים, וזאת על-פני הדרך ה”רגילה”. בית הדין הארצי הציב סטנדרט חדש שישפיע (כנראה) לא רק על שחקני כדורגל. ברוח הדברים, ניתן לומר שנפתח שער חדש, להחלת עקרונות דומים בענפים דומים. חשיבותו ומהותו של פסק הדין המתואר אינו ביישוב סכסוך, אלא ביצירת הסדר וודאות. 

אנו חיים בימים רוויי אתגרים – ימים של מלחמה מתמשכת וכאב עמוק. השנה שחלפה המחישה לכולנו את עוצמתה של האחדות, את חשיבותה של מנהיגות אחראית, ואת כוחה של קהילה מלוכדת להתמודד עם מציאות מורכבת.

כהונתי כיו”ר מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין בתקופה זו ממחישה ביתר שאת כי עריכת הדין איננה רק מקצוע, אלא שליחות ציבורית וחברתית מהמעלה הראשונה. לנו, עורכי הדין, ניתנה הזכות והחובה להגן על שלטון החוק, לחזק את חוסנה האזרחי והמוסרי של המדינה, ולפעול לתיקון החברה. תרומתכם – בשעת משבר ובשגרה – היא בסיס חיוני לתקומתה ולעתידה של מדינת ישראל.

השנה החולפת התאפיינה בעשייה רחבת היקף, מתוך חזון ברור של מצוינות, חדשנות וקהילתיות. במסגרת זו יזמנו מהלך של מיתוג מחדש למחוז – לוגו בהשראת פסל ההתרוממות שבכיכר הבימה, בצבעי העיר תל אביב, המשקף את ערכינו ומחבר בין המורשת המפוארת של לשכת עורכי הדין לבין רוח הזמן והעתיד.

בראש הסמל החדש משובץ עיגול דינמי, שמשנה את אופיו בהתאם לנושא העומד על סדר היום. לצערנו, בימים אלו, העיגול נושא את סמל החטופים – סמל טעון ומכאיב, אשר אני מתפלל ומייחל כי נוכל להסירו במהרה, עם שובם של כולם הביתה.

פעלנו להעמקת הידע המקצועי ולהרחבת הכלים העומדים לרשותכם: הרצאות עומק, ימי עיון, וובינרים ותכניות ייחודיות, המשלבות בין תחומי הליבה המשפטיים לבין עולמות תוכן חדשניים – ניהול, יזמות, פרודוקטיביות, שיווק ופיתוח עסקי.

בשנה הקרובה נמשיך באותה הדרך, תוך חיזוק יסודות המצוינות, החדשנות והקהילתיות, והעמקת המנהיגות המקצועית. אני מזמין אתכן ואתכם להיות שותפים פעילים – להשתתף בתכניות האקדמיה והתרבות, להצטרף לוועדות המקצועיות, ולהביא לידי ביטוי רעיונות ויוזמות חדשות. מעורבותכם היא המפתח להשפעתנו ולעיצוב סדר היום הציבורי בתחומי המשפט והחברה.

העדכונים, הפעילויות וההטבות זמינים באתר המחוז, בערוצי המדיה החברתית ובקבוצות הייעודיות – ואני קורא לכולכם להישאר מחוברים ולעקוב אחרינו.

ובנימה אישית – תקוותי היא כי השנה הבאה תביא עמה את השבת השקט, את שובם המהיר של כל 50 החטופים והחטופה, ואת חזרתם של חיילי צה”ל וכוחות הביטחון לביתם – בשלום, בבריאות ובחוסן הגוף והנפש.

בעיני עורך הדין |  דיני נזיקין

טיפול מיטבי או רק טיפול “הולם והוגן”, במסגרת תביעות רשלנות רפואית ברפואת שיניים

ד”ר עו”ד דפנה אברמוב

ד”ר לרפואת שיניים

במסגרת ניהולה של תביעת רשלנות רפואית, ולאחר שבית המשפט נוכח כי קיימים פערים משמעותיים בין עמדות המומחים מטעם הצדדים, ממנה בית המשפט מומחה מטעמו.

חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט זוכה למעמד מיוחד. אמנם, אין בית המשפט כבול לחוות דעתו  אולם, המומחה הממונה מחווה דעתו תחת חזקה של אובייקטיביות, והוא מוחזק כ”זרועו הארוכה של בית המשפט” בסוגיות בתחום המומחיות שלו.  לנוכח האמור, רק לעיתים נדירות יסטה בית המשפט מקביעותיו. 

במקרים שבהם נזנחות חוות הדעת מטעם הצדדים וההכרעה נעשית על פי חוות דעתו של המומחה הממונה (כפי שקורה בפועל במרבית המקרים), הדבר עלול לעלות כדי פגיעה באופיו האדוורסרי של ההליך המשפטי. לפיכך, יש חשיבות רבה לשאלות שעליהן מתבקש המומחה הממונה להשיב במסגרת ההחלטה על מינויו.

הסוגיות שאליהן נדרש המומחה הממונה

בחוות דעתו של המומחה הממונה מתבקש המומחה להתייחס הן לשאלת האחריות – האם הטיפול שניתן לתובע היה תקין או שמא הייתה בו סטייה מסטנדרט הזהירות ומן הרפואה הסבירה הנוהגת, הן לשאלת הנזק.

לדוגמא: כך נראות שאלות בהחלטת מינוי בתיק רשלנות ברפואת שיניים :

“המומחה יעיין במסמכים הרפואיים אשר יומצאו לו מאת באי־כוח בעלי־הדין, יבדוק את התובע ויקבע ממצאים באשר למצבו הרפואי בעקבות הטיפולים הרפואיים המפורטים בכתב התביעה, ובמיוחד יקבע:

האם התובע לוקה כיום בנכות בעקבות הטיפולים, ואם כן, לאיזו תקופה ומהו שיעור הנכות. כן יתייחס המומחה לטיב הטיפולים שהתובע עבר והאם דבק בהם רבב.

מהן הנכויות הזמניות שיש לקבוע לתובע ולאילו תקופות.

האם יש לצפות לשיפור או להחמרה במצבו בעתיד.

מהן המגבלות התפקודיות של התובע, אם בכלל, ובמיוחד בשים לב לעבודתו ולמקצועו.

האם יהיה התובע זקוק לטיפולים רפואיים בעתיד, ואם כן, מהם סוגי הטיפולים להם יזדקק”.

אם מסקנתו של המומחה היא כי הרופא המטפל העניק טיפול הסוטה מאמות המידה המקובלות, שבעקבותיו נגרם לתובע/ת נזק – הרי שהפרק הבא בחוות דעתו יעסוק בשאלת הנזק – מהותו והעלויות הכרוכות בתיקונו. מאמר זה מתמקד בעמדת המומחה הממונה בשאלת הנזק.

השאלה שעליה מתבקש

המומחה הממונה

להשיב במסגרת תביעת

רשלנות רפואית

לא צריכה להיות

“מה הטיפול הדרוש למתרפא כיום”,

אלא: “מה הטיפול הנדרש כיום

כדי להשיב את המצב לקדמותו,

לאור הטיפול הרפואי

שניתן לתובע על ידי הנתבע”.

חלק נכבד מהפיצויים הנפסקים בתיקי רשלנות רפואית ברפואת שיניים הוא בגין טיפול מתקן. לפיכך, לנושא זה של קביעת תכנית הטיפול המתקן על ידי המומחה הממונה, יש השפעה מכרעת על היקף הפיצוי ועל האפשרות להשיג את מטרת העל של דיני הנזיקין – השבת המצב לקדמותו.

המתח שבין תפיסות העולם הרפואית והמשפטית

המומחה הממונה מטעם בית המשפט בתיק רשלנות רפואית הוא רופא, ונקודת השקפתו היא בהתאם. דא עקא – קיים שוני עמוק ומהותי בין ה”סביבה” הרפואית לבין העולם המשפטי- בעוד שהחינוך המקצועי של רופאים מכוון כולו להתאמת הטיפול לצרכי המתרפא. בראי דיני הנזיקין – עמוד התווך כאמור הוא עקרון השבת המצב לקדמותו. 

השאלה המופנית כלפי המומחים הממונים היא לרוב, מה הטיפול שהמתרפא זקוק לו כעת. נא ראו  פסקה  ב’ לעיל. אטען, כי השאלה עליה מתבקש המומחה הממונה להשיב במסגרת תביעת רשלנות רפואית לא צריכה להיות “מה הטיפול הדרוש למתרפא כיום”, אלא: “מה הטיפול הנדרש כיום כדי להשיב את המצב לקדמותו, לאור הטיפול הרפואי שניתן לתובע על ידי הנתבע”.

אדגים את הפער בין שתי צורות ההסתכלות במקרה הבא:

אדם בן 60, עם חסר שיניים מוחלט בלסת העליונה. מצילומי הסי טי העדכניים עולה כי  אין די עצם להחדרת שתלים. אם זהו מתרפא חדש המבקש תכנית טיפול, לאחר אנמנזה, בדיקה קלינית ורנטגנית מקיפה – ניתן לחשוב על מספר תכניות טיפול, למשל:

א. ביצוע תותבת נשלפת שלמה שתשען על הרקמה הרכה;

ב. ביצוע תותבת על גבי שתלים;

ג.  ביצוע שיקום באמצעות השתלת עצם, וגשר (תח”ק) שיישען על גבי שתלים.

יש הבדלים כבירים בין התכניות השונות:

תותבת נשלפת שלמה – כשמה כן היא – אביזר נשלף. זהו טיפול פחות נוח למטופל כיוון שיש צורך בניקוי יום יומי ובתחזוקה במרפאת השיניים. מצד שני – משך הטיפול עצמו הוא קצר, והעלות נמוכה.

תותבת על גבי שתלים – זהו טיפול יציב יותר מאשר תותבת נשלפת, אך עדיין דורש תחזוקה קבועה במרפאת השיניים – העלות גבוהה יותר.

גשר קבוע על גבי שתלים – טיפול זה אמור להיות יציב ביותר. הוא מחקה בצורה הטובה ביותר את המשנן הטבעי שאבד, יכולת הניקוי של החניכיים סביב השתלים משופרת לאין ערוך, הדבר מנבא הישרדות לתקופה ארוכה בגלל שליטה ברובד חיידקי הפה. לטיפול מסוג זה נדרשים יותר שתלים, ובהתאם – היקף תשתית העצם הנדרשת להחדרתם. העלויות – מדובר בטיפול יקר יחסית לחלופות האחרות.

נשווה בין שני מטופלים מחוסרי שיניים וללא די עצם בלסת העליונה שיש להציע להם תכנית טיפול:

במקרה הראשון – המתרפא המבקש תכנית טיפול מאת המומחה – המומחה כרופא מטפל יציע למתרפא את החלופות המתאימות לו ויסביר לו אודות היתרונות והחסרונות של כל צורת טיפול. בסופו של דבר המתרפא אמור לבחור – לאחר שיש בידו הדעת כדי לתת הסכמה-מדעת – והטיפול יוכל לצאת לדרך. במקרה כזה, קרוב לוודאי שהמומחה ימליץ על תותבת נשלפת – טיפול זול וקל לביצוע.

במקרה השני, אדם בן 60, המגיע לחוות דעת משפטית, שעבר טיפול רשלני במסגרתו נעקרו לו כל שיניו העליונות ללא הצדקה, ומבלי שקיבל את מלוא המידע שהיה דרוש לו כדי לתת הסכמה-מדעת, לעיתים גם מבלי שהוחתם על טופס הסכמה,  והוא נותר כעת מחוסר שיניים בלסת העליונה, וכתוצאה מכך, ללא עצם מספיקה לביצוע שתלים.

אמנם, גם במקרה השני יוכל אותו אדם להשתמש בתותבת נשלפת. אולם אפשר לחוש כיצד טיפול זה חוטא לתחושת הצדק. מכל מקום, בוודאי שאין בו משום השבת המצב לקדמותו. למתרפא עומדת הזכות (המשפטית) לעמוד במקום בו היה עומד ללא מעשה הרשלנות.  

כעת כבר נעשה ברור יותר, שיש להציע למתרפא השני טיפול שיחזיר אותו במידת האפשר, למצבו ללא מעשה הרשלנות, קרי: שיקום קבוע על גבי מספר נאות של שתלים.

לעיתים הדבר כרוך בהשבת מסת העצם הנדרשת לצורך החדרתם של די שתלים: ביצוע ניתוחים להרמת הסינוס, ניתוח לייצוב הרכס, לעיתים השתלת בלוק עצם. טיפולים יקרים, האורכים זמן וצורכים משאבים. אולם זו היא הדרך אותה נאלץ התובע לעבור כדי להשיב את המצב לקדמותו. אלה הם הטיפולים ואלה הן עלויותיהם, שהנתבע נדרש לפצות בגינם, אם נבקש לענות על הצרכים שנוצרו בעקבות הטיפול הרשלני.

במקרה כזה היה מתבקש, כי המומחה מטעם בית המשפט לא “יחוס” על התובע  ויחסוך לו טיפולים ארוכים ומכאיבים, או על הנתבע שיאלץ לפצות בגינם –אלא יראה לנגד עיניו את הצורך המשפטי שיש למלא כעת – להחזיר את המתרפא לנקודה בה היה ללא מעשה הרשלנות וימליץ על פיצוי גבוה בעבור השתלת עצם, החדרת שתלים ושיקום עליהם.

טיפול הולם והוגן או טיפול מיטבי?

בעניין ברדה נדונה שאלת טיפול “הולם והוגן” לעומת “טיפול מלא”, וההלכה שנקבעה היא שהטיפול שיש להציע לנפגע גוף הוא טיפול “הולם והוגן”.

עם זאת, דעת הרוב,  וההלכה הנוהגת כיום, קובעים, שככל שיש בטיפול שהוא יקר יותר כדי לשפר את הסיכוי לרפא, ולו אף במידה קטנה – הרי שמועדף הטיפול היקר.

בתביעות רשלנות רפואת שיניים, כאשר נדונה שאלת הנזק – לא יכולה להיות מחלוקת לגבי עדיפותו של הטיפול הקבוע הנשען על גבי שתלים לעומת החלופות הפשוטות יותר.

המצב הקיים

לעיתים קרובות – נמנעים המומחים הממונים מ”ללכת את כל הדרך” בנוגע לטיפול המתקן. כך, נקבע בחוות דעת שונות כי הטיפול המתקן יהיה מצומצם הרבה יותר לעומת המצב בו יכול היה התובע להסתמך שיהיה בו, לולא מעשה העוולה (שזוהי ההגדרה להשבת המצב לקדמותו).

לדוגמא: הכותבת ייצגה תובע אשר בפיו הותקנו שמונה שתלים ועליהם גשר חרסינה בן 14 יחידות. הטיפול נכשל והשתלים אבדו – נעקרו או נפלו. הטיפול היה לקוי והוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. מן ההיבט המשפטי, בזאת התמלאו יסודות עוולת הרשלנות. אולם כאשר המומחה הממונה דן בשאלת הפיצוי הוא קבע כי הטיפול המתקן אמור לכלול תותבת נשלפת על גבי שני שתלים בלבד. טיפול, שהוא נחות וקְצר תוחלת לעומת הטיפול המלא אותו ביקש התובע לקבל, ושעבורו שילם לרופא.

בשאלות ההבהרה בעניין זה אישר המומחה הממונה, כי טיפול זה של תותבת נשלפת על גבי שני שתלים נופל ברמתו בהיבטים רבים, מן הטיפול של גשר קבוע על גבי שמונה שתלים.

התובע באותו מקרה איבד מן העצם התומכת בעטיו של הטיפול הרשלני ומתבקש היה שהפיצוי אותו יקבל יאפשר לו להשיב את העצם שאבדה. המומחה נמנע מלקבוע זאת ותחת זאת זיכה את התובע בטיפול נחות הנשען על העצם המופחתת (שנותרה בפה התובע לאחר הטיפול הלקוי) בלבד.

מתבקשת השאלה מדוע יש הפרש כה משמעותי בין הטיפול שלו זכאי היה התובע לצפות, לבין הטיפול שזיכה אותו המומחה הממונה. הכותבת העלתה השערה בשאלת ההפרש הנ”ל: המומחה ניתח את המקרה מנקודת השקפתו של רופא והמליץ על תוכנית שתיתן פתרון אמנם חלקי לבעיית הנתבע אך לא תצריך טיפולים וניתוחים מרובים. המומחה לא ראה לנגד עיניו את הצורך המשפטי של השבת המצב לקדמותו.

על פי ניסיונה של הכותבת, מדובר בהטייה חוזרת המופיעה בקביעות המומחים הממונים המובילה לפיצוי בחסר של תובעים ברשלנות של רופאי שיניים.

נראה, כי למומחים הממונים על ידי בית המשפט טבעי יותר לענות על השאלה – מה מתאים כעת כאפשרות טיפולית. וזאת, במקום לענות על השאלה המפורשת, מהו הטיפול שישיב בצורה מיטבית את מצבו של התובע לקדמותו.  

הפתרון המוצע

ראוי כי השאלה שמפנה בית המשפט אל המומחה מטעמו, תהלום מלכתחילה את דיני הנזיקין ואת מטרת העל שלהם – השבת המצב לקדמותו. שאלה זו אינה קיימת בעולם הרפואי.

במאמר זה מבוקש כי בית המשפט יפנה אל המומחה הממונה מטעם בית המשפט בהחלטת המינוי, לחוות דעתו בשים לב לשאלה: מהו הטיפול הנדרש כדי להשיב את המצב לקדמותו בצורה המיטבית. נוכח הטיפול שקיבל/ה מן הנתבע, ולכוון לשם את סוג הטיפולים עליהם ימליץ.

שאלה כזו תייתר הליכי המשך בניסיון לקבל מענה מדויק, כגון העברת שאלות הבהרה וחקירה נגדית, בהם יתבקש המומחה להשיב על השאלה המתאימה. לא תמיד קל למומחה לחרוג מקביעותיו בחוות הדעת המקורית, והפניית השאלה המתאימה מתחילת הדרך עשויה להקל על קבלת מענה הולם לשדה המשפטי בו נשאלה השאלה.

הדבר יאפשר לבית המשפט לעשות צדק עם התובעים, בצורה ההולמת את מטרתם העיקרית של דיני הנזיקין ואת ההלכה כפי שהתוותה בפסיקה.

עו”ד בן זריהן

סניגור פלילי העוסק בעבירות צווארון לבן

ענישה כלכלית בעבירות כלכליות: חלופה ראויה ואף כדאית למאסר

הגיעה העת לקבוע רשימת עבירות, שהרשעה בהן לראשונה תגרור סנקציה כספית ולא מאסר

שנים ארוכות שעל כף המאזניים נחים השיקולים בעד ונגד ענישה כלכלית במקרים של עבירות כלכליות, הדיון על כדאיותה של ענישה כלכלית בעבירות כלכליות, חלף מאסר, הולך וצובר תאוצה בשנים האחרונות אך עדיין, כינור שני לשיקולי ההרתעה להם נותנת המדינה משקל מוגבר.

האם צודקת המדינה בתעדוף שיקולי ההרתעה? התשובה איננה חד משמעית ולעניות דעתי, היא משתנה בהתאם לנסיבות העבירה ובעיקר, לעבריין עצמו, אבאר:

המונח “עבירות כלכליות” הינו סל גדול ורחב, ובתוכו מגוון ומנעד משמעותי של עבירות. בקצה האחד – איחורים בהגשת דו”חות, ובקצה השני – הלבנת הון, הפקת חשבוניות פיקטיביות ואף ניהול ארגון פשיעה.

לכן, על מנת לסווג את ההליכים באופן יעיל, המדינה, בבואה לשקול שינוי במדיניות הענישה, צריכה לבצע תת סיווג כפול לאותן העבירות, ולאחר מכן גם לנאשמים, ולהוציא ממסת התיקים עבירות ועבריינים אשר מהווים יחד מקרים שבהם יעיל, גם מבחינתה, להימנע מדרישה של עונשי מאסר (בפועל או בדרך של עבודות שירות), למול עבירות שבהן יש רציונל אמיתי בכך.

ניתן לקבוע רשימה סגורה של עבירות, שכאשר הנאשם בהן מואשם בהן בפעם הראשונה או השנייה, הן לכתחילה יהוו עבירה מנהלית ולא פלילית, כאשר בצדן סנקציה מנהלית משמעותית, כאשר אם מדובר בעבירה אשר גרעה סכום מסוים מקופת המדינה, למשל אי תשלום בצד הדיווח, אזי תבוצע גם הגבלה מסוימת בסכום, כלומר  מעל סכום מסוים יהווה הדבר עבירה פלילית.

הנ”ל מחויב המציאות משעה שהענישה הכלכלית קורית ממילא, כך לדוגמא כאשר ישנו אישום על אי הגשת דו”ח, ברור כי בעבירה של הגשת דו”ח באיחור, או אי הגשת דו”ח, לא תעתור המדינה מראש למאסר בפועל (אלא במקרים קיצוניים), אך סניגור שיעשה מלאכתו נאמנה באישומים מעין אלו, יפעל להסרת המחדל מול הנאשם, ולאחר מכן, יעתור בבקשה להמרת כתב האישום בכופר – כפועל יוצא, הוטרחה המערכת הפלילית לחינם, שעה שלכתחילה, יכולה הייתה המדינה להטיל קנס – ולחסוך את ההליך כולו.

בבסיס ההצעה הנ”ל, עומדת הנחה כי שלילת חירות צריכה להיות מוצא אחרון. לא כל שכן כאשר אנו מודעים לעומס העצום על בתי המשפט הפליליים, לתועלת הנמוכה שמפיקה המדינה ממאסר של עבריינים בעבירות כלכליות, ולעובדה כי ישנן חלופות שישרתו טוב יותר את תועלת המדינה מבלי להקל ראש בהתחשבות בהשלכות החברתיות והכלכליות הרחבות יותר.

ניתן לקבוע רשימה סגורה

של עבירות, שכאשר הנאשם מואשם בהן בפעם הראשונה או השנייה,

הן לכתחילה יהוו עבירה מנהלית

 ולא פלילית

לצד זאת יש לזכור כי עבריינים כלכליים, על פי מחקרים שונים, מטבעם, מונעים בד”כ ממטרות רווח אישי. פגיעה ישירה בכיסם, באמצעות קנסות מנהליים, חילוט רכוש שהושג בעבירה, או פיצוי לנפגעים, עשויה להיות גם מרתיעה, לצד היתרונות הנ”ל.

מנגד, לעיתים לא רחוקות, מאסר עשוי לנתק את העבריין מסביבתו, להקשות על שיקומו, ואף לדחוף אותו חזרה לעולם הפשע – דבר אשר בהכרח יסב לחברה נזק ולא תועלת. לכן שימוש במאסר בעבירות מס, ראוי לו שיעשה לאחר שהפן המנהלי באמת מוצה לחלוטין.

לסיכום אתייחס למצב בתי הכלא בנקודת הזמן הנוכחית – מהתקופות העמוסות ביותר מאז קום המדינה ולעובדה כי הקלה על מערכת הכליאה, הינה שיקול מרכזי של המדינה שאף לו יש ליתן את הדעת בקביעת מדיניות לצד התרומה לקופה הציבורית וההקלה על העומס שבבתי המשפט.

גם בלהט הדיון וגם אם הלקוח לוחץ, חשוב שעורך הדין יפעל בזהירות ויימנע מביצוע עבירות אתיות, שכן התיק נגמר – אבל העבירה עלולה להישאר

עו”ד אורן רוט

שותף במשרד ארנון, תדמור-לוי וחבר בוועדת האתיקה הארצית

על פי פסק דינם של 13 מתוך 15 שופטים בבג”ץ הסבירות (בג”ץ 5658/23), מסורה לבית המשפט העליון סמכות לערוך ביקורת שיפוטית על חקיקת יסוד של הכנסת. בכך מהווה בג”ץ הסבירות פסק דין מכונן (תרתי משמע), אשר השלים מהפך ביחסי בית המשפט העליון והכנסת. עיון בבג”ץ הסבירות, מעלה כי קיימות גישות שונות ואף חוסר הסכמה בין השופטים בשאלות היסודיות שבפניהם. עניין זה דורש הסבר, ולהלן אציע את תפיסת השפיטות כמכנה המשותף העומד בלב פסק הדין.

כידוע, במשך למעלה מ-40 שנות המדינה הראשונות, שלטה בפסיקת העליון התפיסה בדבר “המחוקק הריבוני” או “המחוקק הכול-יכול”, אשר אינו מוגבל בסמכויות החקיקה שלו ובית המשפט העליון אינו מוסמך להתערב בדברי החקיקה שיוצאים תחת ידיו. בעניין בנק המזרחי (ע”א 6821/93) נקבע, לאור חקיקת היסוד של ראשית שנות התשעים, כי חוקי היסוד משמשים עילה מכוחה רשאי בית המשפט לערוך ביקורת חוקתית על החקיקה. לעניין זה הוצגו שתי גישות מובילות: (1) תורת שני הכובעים של הנשיא ברק, לפיה הכנסת מהווה למעשה שני גופים משטריים בית מחוקקים ואספה מכוננת, והיא מחליפה את כובעיה כאשר היא מחוקקת חוקים או מכוננת חוקי יסוד; (2) “תורת הריבונות הבלתי מוגבלת של הכנסת”, בה דגל הנשיא שמגר, לפיה הביקורת השיפוטית מכוח חוקי היסוד, נותנת ביטוי למגבלה עצמית שהכנסת קבעה (לטעם הח”מ, תפיסה זו תואמת הן את ההיסטוריה של המשפט הישראלי, הן את לשונה של “החלטת הררי” והן את סדרי עבודתה של הכנסת, שפועלת כגוף “מוניסטי”, ללא אבחנה בין סמכויות החקיקה השונות שלה). בעניין בנק המזרחי, לא נקבע כי ניתן לבצע ביקורת שיפוטית על חקיקת היסוד; אך בחלוף 30 שנה, בבג”ץ הסבירות נקבע כי גם חקיקת היסוד נתונה לביקורת שיפוטית. למרות שגם הפעם לא ניתן להצביע על חקיקה של הכנסת שקבעה מגבלות על סמכויותיה או הרחיבה את סמכות בית המשפט. בכך, שלל בית המשפט מהכנסת את מעמדה ה”כול-יכול”, בו הכיר לאורך למעלה ממחצית שנות המדינה.

כאשר מעיינים בהנמקות השונות בבג”ץ הסבירות, ניתן לראות כי השופטים מנתחים את הסוגיה באופן דומה: על מנת לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, יש להשיב בחיוב על שתי שאלות. השאלה הראשונה היא האם הכנסת מוגבלת בסמכותה לחוקק חקיקת יסוד; השאלה השנייה היא האם בית המשפט מוסמך לאכוף מגבלה זו. ואכן, לשתי שאלות אלה משיבים 12 שופטים בחיוב (וגם השופט אלרון מכיר בסמכות לערוך ביקורת שיפוטית ב”מקרים חריגים וקיצוניים של פגיעה בזכויות היסוד של הפרט וכמוצא אחרון בלבד”). ואולם, התשובות שונות ולעתים אף סותרות.

השופטת כנפי-שטייניץ מכוונת למגבלות שהכנסת הטילה על עצמה בחקיקתה, גם אם במשתמע, באופן שמתיישב עם התפיסה המסורתית בדבר הכנסת ה”כול-יכולה”, ונראה כתואם את גישתו של שמגר בדבר תורת הריבונות הבלתי מוגבלת. לעומת זאת, גישתה של הנשיאה חיות, שנראה כי היא מובילה את ה”סיעה” הגדולה ביותר בפסק הדין, מעוגנת בנתונים החוקתיים שהולידו את הסמכות המכוננת, כך שסמכות זו הייתה מוגבלת לכתחילה. לעומת זאת, הנמקת השופט גרוסקופף נראית כמעוגנת בהצטברות של נתונים חוקתיים לאורך השנים. השופטים עמית ורונן אינם מתחייבים להנמקה מסוימת אלא לתוצאה לפיה מגבלה על סמכות הכנסת קיימת (בתוך כך מנמק עמית את התוצאה בקלות “הבלתי נסבלת” של תיקוני חוקי יסוד ביקורת שלה שותפים שופטים רבים ואשר מתיישבת עם תורת שני הכובעים). לעומתם, השופט כבוב ראה את המגבלה כמעוגנת בעקרונות יסוד, שעניינם רצון משוער של העם, שמעולם לא הסמיך את הכנסת להיות כול-יכולה. לצד זאת, מחזיקים השופטים שטיין וברק-ארז בתפיסה לפיה הכרזת העצמאות היא המקור למגבלה על סמכות הכנסת, ובמשתמע קובעים כי תפיסת העליון במשך 40 שנה ויותר בדבר כנסת שאינה מוגבלת בסמכות החקיקה שלה, הייתה שגויה לכל אורך הדרך.

לעניין סמכות בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חקיקת יסוד, הרי שמעבר להישענות על סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה, לא ניתן להצביע על מקור פוזיטיבי ברור המשותף לרוב השופטים, ונראה כי בפועל ההנמקות השונות מצביעות על עצם תפקידו של בית המשפט כמקור לסמכותו לאכוף את המגבלה על הסמכות המכוננת של הכנסת.

במאמר מוסגר יצוין כי ההישענות על סעיף 15 כמקור סמכות לביקורת שיפוטית על חקיקת יסוד נראית בעייתית, שכן חוק יסוד: השפיטה הוא בעל אותו מעמד נורמטיבי כמו חקיקת יסוד אחרת; אין בו הסמכה מפורשת לביקורת על חקיקת יסוד; סעיף 15 מוקדם וכללי לעומת כל חוק יסוד עתידי או תיקון לו (יוזכר כי תיקון מס’ 3 לחוק יסוד: השפיטה שעמד לדיון בבג”ץ הסבירות, תיקן את סעיף 15); סעיף 15 מעולם לא שימש בסיס לביקורת חוקתית, והוראתו הייתה קיימת גם בשעה ששלטה במשפטנו תפיסת המחוקק הכול יכול.

ואכן, השופטת ברק-ארז, ששללה את ההסתמכות על סעיף 15, העלתה את האפשרות כי הסעיף עצמו יבוטל ומשכך הייתה בעמדה כי אסור שהוא ייחשב כמקור הסמכות לעריכת ביקורת שיפוטית על חקיקת היסוד. בהתאם, קבעה ברק-ארז כי מקור הסמכות הוא בהכרח מחוץ לשיטה המשפטית. אחרת, ייווצר “פרדוקס מובנה” שעה שעסקינן בתיקון חוקתי המשמיט את הבסיס לעקרונות

היסוד של המשטר. במילים אחרות – ביקורת שיפוטית בהעדר מקור הסמכה פורמלי, היא רצויה ומוצדקת במקרה מעין זה.

נראה אפוא כי ניתן להצביע על מבוכה מסוימת: שופטים, המחויבים כולם לעקרונות המשפט הפוזיטיבי (“המשפט כעובדה”, כדברי השופט שטיין), ואשר מכירים להלכה כי יכול להיות פער בין הדין המצוי לבין הדין הרצוי, מגיעים כולם לאותה תוצאה, בדרכים שונות, באופן שמשקף אי הסכמה בשאלות יסוד שעניינן היחסים בין הרשויות, ואף סותר, לפחות לפי חלק מהגישות, את פסיקת בית המשפט לאורך עשרות בשנים בדבר מעמדה של הכנסת. מבוכה זו, דורשת הסבר.

ההסבר אותו אציע, נעוץ בתפיסת השפיטות, המתבטאת בשני אלו: (1) זיהוי ואף פיתוח של נורמה החלה על הנושא הנדון בפני בית המשפט; (2) קיומה של סמכות לבית המשפט לדון בנושא בשל עצם קיומה של אותה נורמה, וזאת הגם שלהלכה נושא השפיטות נפרד הוא משאלת הסמכות. במילים אחרות, המשותף לגישות השופטים בבג”ץ הסבירות, הוא תפיסה שלפיה בית המשפט העליון רשאי לפתח עילות משפטיות חדשות גם אם אלה אינן נובעות מהוראות ברורות הקבועות בחוק או בחוקה, והוא קונה סמכות להתערב בשל עצם קיומן של עילות אלה. כל זאת, כאשר טיבן של אותן עילות והבסיס התאורטי שמאחוריהן שנוי במחלוקת בין השופטים ואף סובל מחולשות בולטות. במילים אחרות, בית המשפט יוצר את הדין, וקונה את הסמכות לפסול אקטים של רשויות השלטון האחרות, ואף של הרשות שמיוחס לה מעמד של אספה מכוננת, מתוך תפיסה לפיה מקום בו יש דין, בהכרח יש גם דיין; ומאחר שהשאלה מהו הדין (כלומר, במקרה זה, מהי העילה מכוחה ניתן לבקר את חקיקת היסוד; ומהו מקור הסמכות של בג”ץ לעשות כן), אינה מקבלת תשובה ברורה, נמצא כי העמדה בדבר היות הנושא שפיט, היא המכנה המשותף של ההלכה שנפסקה. אפרט עוד בעניין זה.

התפיסה המסורתית של דוקטרינת השפיטות הייתה כי בית המשפט לא יתערב בנושאים שאופיים הדומיננטי פוליטי או מדיני. דוקטרינה זו, כפי שהובהר בפסיקת בית המשפט במרוצת השנים, היא נפרדת משאלת הסמכות. אמנם, בראשית שנות המדינה האבחנה בין דוקטרינות השפיטות והסמכות הייתה מטושטשת בחלקה וניתן למצוא פסקי דין שבהם דחיית העתירות נומקה בחוסר שפיטות, מה שהוביל בשורת הסעד לדחייתן מחמת חוסר סמכות (עניין ערי ז’בוטינסקי ועניין גדעון ריינר). ברם, ברבות השנים התחדדה האבחנה בין שפיטות ובין סמכות. כך, בעניין גנים לאומיים, עמדו השופטים זילברג וויתקון, כל אחד בנפרד, כי השפיטות והסמכות הם עניינים נפרדים. שם גם תיאר זילברג את דוקטרינת השפיטות כהעדר “מסגרת משפטית” לדון בעניין מסוים.

תפיסה זו השתנתה מקצה לקצה בעניין רסלר. שם, הונחה על ידי הנשיא ברק התפיסה לפיה “הכול שפיט” מבחינה נורמטיבית (לאמור: ניתן לנקוט עמדה משפטית ביחס לכל פעולה אנושית), וכי מוצדק וראוי למסור להכרעת בית המשפט כל סכסוך או מחלוקת בין פרטים או בין הפרטים לבין השלטון (“שפיטות מוסדית”). זאת, בחריג הנוגע לאמון הציבור, שעשוי להביא לכך שבית המשפט ימשוך את ידיו מעיסוק בנושא מסוים. השפיטות המוסדית, נתפסת כהמשך טבעי ומתבקש של תפיסת השפיטות הנורמטיבית, שכן מקום בו קיימת נורמה, קיימות אמות מידה משפטיות להפעלתה וקשה למצוא הצדקה לכך שבית משפט ימשוך את ידו מהכרעה בעניין שבפניו. בתוך כך, תפיסת שפיטות זו, שהיא כמובן פרי בחירה ערכית להעצים את מעמד המשפט בחברה, מתאפיינת ברתיעה חזקה מפני מצב של “חלל נורמטיבי”, או מצב בו “יש דין ואין דיין” (ודין, כאמור, קיים בהכרח) ובו כבולות ידיו של בית המשפט מלהושיט סעד, מה שנתפס כהתנערות מהתפקיד השיפוטי ואף כחוסר רציונליות, לאור התפיסה הכוללנית של המשפט. 

בנקודה זו, נראה כי מתלכדים הקווים: בניגוד לדיון בדבר המגבלה על סמכותה המכוננת של הכנסת ומקורות סמכות בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית על חקיקת היסוד, שהעלה כאמור נימוקים שונים בקרב השופטים, הרי ששאלת השפיטות מצויה בקונצנזוס בקרב רוב שופטי בג”ץ, שהניחו את שפיטותה של הסוגיה שבפניהם כמובן מאליו. יתר על כן, ראיית בית המשפט את עצמו כמי שמעצם תפקידו מוקנית לו הסמכות להתערב בחקיקת יסוד, דומה לדוקטרינת השפיטות ולטעמים שבגינם אין להכיר, ככלל, באי-שפיטות מוסדית. יש דין (לאמור: הכנסת מוגבלת בסמכותה לחוקק חקיקת יסוד), ומשכך אין הצדקה כי לא יהיה דיין (לאמור: תפקיד בית המשפט הוא לאכוף מגבלה זו). אם בית המשפט לא ידון בנושא, ביקום בו אין “חלל נורמטיבי”, המשמעות היא כי בית המשפט איפשר פעולה בניגוד לדין ולמעשה מעל בתפקידו. בכך, שאלת השפיטות ושאלת הסמכות התמזגו וניתנה להן תשובה אחת – הכול שפיט, וכל אקט שלטוני כפוף לביקורת שיפוטית.

 

עו”ד רן כהן רוכברגר

אלוף משנה במיל’, לשעבר הסנגור הצבאי הראשי בצה”ל, מנהל משרד עורכי דין רן כהן רוכברגר ושות’

אתגרי מערכת המשפט הצבאית אחרי 7 באוקטובר

מה יהיה דינם של מאות מחבלי חמאס המצויים במעצר מנהלי? כיצד מתייחסת מערכת המשפט הצבאי לחיילים המבצעים עבירות על רקע של פוסט טראומה? האם צפוי שינוי בהכרה במעמד “חלל צה”ל”? האירועים הרצחניים הביאו לפתחה של מערכת המשפט הצבאי סוגיות והתמודדויות קשות, אשר לחלקן עדיין אין מענה מלא

האסון הנורא של שבעה באוקטובר טלטל באופן העמוק ביותר את כל אורחות חיינו. מטבע הדברים, גם עולם המשפט, שנועד להסדיר את חיי החברה והפרט במדינה, הושפע באופנים רבים. איך הושפע עולם המשפט הצבאי – ומהם האתגרים מכאן והלאה? נציג כאן כמה מההיבטים המשמעותיים.

העמדה לדין של הנוח׳בות ומחבלי חמאס

בפתח הדברים נקדים נוריד מהשולחן סוגיה אחת, שהגם שהיא אולי היסודית ביותר – למעשה לא טופלה כלל. הכוונה היא לשאלה של איך לפעול משפטית מול כל אותם מחבלים נתעבים, נוח׳בות ומרצחים אחרים, שפשטו בשבעה באוקטובר על יישובינו וזרעו מוות וחורבן – מעשים שהם כמובן גם בבחינת פשעים חמורים ונפשעים.

עד היום, בחלוף כמעט שנתיים מהאירועים, לא נתקבלה החלטה מצד קברניטי המשפט במדינה איך לנהוג באותם מחבלים. האם יועמדו לדין פלילי? האם יישפטו בפני בית משפט צבאי ייעודי (כדוגמת מה שהיה בעבר ׳בית המשפט הצבאי בלוד׳) או בפני בתי המשפט ה׳אזרחיים׳ בישראל או שמא יוקם טריבונל ייעודי אד-הוק לכך? אילו עבירות ייוחסו למחבלים? לפי איזה סדרי דין ינוהלו המשפטים ומה הדין המהותי שבנתיבו תצעד התביעה?

הלכה למעשה, אותם מחבלים מוחזקים מאז ועתה עתה כברירת מחדל במסגרת מעצר מנהלי, ככלל מתוקף חוק הלוחמים הבלתי חוקיים, כשמעצרם מוארך מעת לעת. ההחלטה שלא להחליט באשר למסגרת המשפטית נובעת משורה ארוכה של אתגרים משפטיים ומעשיים הכרוכים בהחלטה זו, ולצידם גם היבטים אסטרטגיים.

לפני מספר חודשים נדמה היה כאילו מערכת המשפט בישראל תתכוונן להגעה להחלטה עקרונית בעניין בקרוב, כמענה ליוזמה שננקטה דווקא בארה״ב, עם הקמת ׳כוח משימה מיוחד׳ שנועד להביא צדק לקורבנות הטבח, מתוך חשש שהמשפט בישראל יישאר מאחור. אך נראה לפי שעה שלא חלה התקדמות אמיתית בעניין באופן הטיפול המשפטי במחבלים.

צריך לומר דבר נוסף בהקשר זה. כפי שלאחר השואה, אחרי שתיאודור אדורנו, הפילוסוף הגרמני-יהודי, טען שלא ניתן (או שברברי) לכתוב שירה, ואחרי שמאליה עלתה אז גם השאלה איך ניתן בכלל להחיל את המשפט האנושי על אותן זוועות בלתי נתפסות, שאלה דומה עלתה במידת מה גם ביחס לתוחלת הפעלת הכלי המשפטי המוגבל למול פלצות טבח השבעה באוקטובר; לצידה עלו גם שאלות נוקבות ביחס לאיך נכון לפעול לנוכח היות חטופינו מוחזקים בידי אותם מרצחים  וכנראה אלה הכריעו לבסוף את הכף, כך שלא צפוי כנראה קידום של הליכים פליליים נגד אותם אנשי דמים.

נתייחס אפוא לשלושה תחומים אחרים שבהם אסון שבעה באוקטובר ומלחמת ׳חרבות ברזל׳ הביאו להשפעה משפטית ניכרת על דיני הצבא והביטחון.

החמרת מדיניות ההעמדה לדין פלילי

מערכת המשפט הצבאית עצמאית ונפרדת מזו האזרחית. התביעה הצבאית היא האמונה על האכיפה בצבא בהקשרים הפליליים והיא שמגישה במקרים שהיא רואה בהם לנכון כתבי אישום לבית הדין הצבאי.

ככלל, מערכת המשפט הצבאית הפלילית מקבילה לזו שב’אזרחות׳ וחיילים נידונים במסגרתה גם בגין עבירות פליליות ״רגילות״ שבדיני העונשין וגם בגין ׳עבירות צבאיות׳ ייחודיות הקבועות בחוק השיפוט הצבאי שאין להן מקבילה באזרחות.

מדיניות התביעה הצבאית עצמאית ושונה מזו של התביעה הכללית, וככלל היא מחמירה יותר. עניינים מסוימים שבאזרחות היו מסתיימים בגניזת תיק – כמו תיק סמים קל – עלולים להפוך לאישום פלילי בפני בית הדין הצבאי, על כל המשתמע. עניינים מסוימים שבאזרחות כלל לא מהווים עבירה עלולים להיחשב עבירה צבאית מצד חייל, שתידון בהליך פלילי מלא.

מדיניות ההעמדה לדין של התביעה הצבאית היא שקובעת אם אירוע יטופל בפלילים או בכלים משמעתיים או פיקודיים בלבד. מדיניות התביעה הצבאית היא-היא המשתנה המשמעותי ביותר מבחינת החיילים ביחס לאופן שבו יידון עניינם.

במהלך המלחמה החמירה התביעה הצבאית את מדיניות ההעמדה לדין כלפי חיילים באופן משמעותי.

ההחמרה נעשתה בתכוף לאחר פרוץ המלחמה, באופן מפורש ורשמי, ביחס לעבירות של היעדר מן השירות שלא ברשות (עריקות) בנוגע לחיילי סדיר ולחיילי מילואים. רף ההעמדה לדין בעבירות אלה הופחת באופן משמעותי, כך שגם היעדרויות קצרות למדי הובילו עתה להגשת כתב אישום במקום הסתפקות בדין משמעתי. השינוי החריף ביותר היה ביחס למשרתי מילואים שזומנו לשירות ב’צו 8′. ביחס אליהם, גם היעדרות קצרה מאוד הובילה מאז השינוי במדיניות התביעה לכתב אישום חמור, לצד עתירה למעצר עד תום ההליכים ולענישה כבדה. ניתן בהחלט להבין את הטעמים להחמרה כזו בזמן מלחמה במדיניות האכיפה הפלילית ביחס לעריקים, אם כי בלטה בהיעדרה, מסיבה שאינה מחוורת, החמרה מקבילה גם ביחס למשתמטי גיוס.

לצד ההחמרה באכיפה כלפי עריקים, ניכרה החמרה בפועל כלפי לוחמים גם בהקשרים אחרים לחלוטין שנבעו מנסיבות המלחמה. וכך, הוצגה מדיניות קשוחה במיוחד ביחס לחיילים – מטבע הדברים לוחמים – שנמצא שהם לקחו עמם פריטי נשק ותחמושת משדה הקרב, גם אם מדובר היה לצרכי ׳מזכרת׳ בלבד. כך קרה גם בהקשרים נוספים. החמרה זו בפלילים מצד התביעה הייתה לא פעם, לטעמי, מעבר למידה הראויה, בהינתן שמדובר בחיילים נורמטיביים, לוחמים ותומכי לחימה, שחירפו נפשם בקרב.

תופעה שנתקלים בה יותר ויותר בימים אלה, שנובעת מהמלחמה הממושכת, היא חיילים שסובלים מפוסט-טראומה, לא אחת בלתי מאובחנת באופן סדור. אותם חיילים, שראו מראות קשים מנשוא וחוו סטרס שאין כמותו, טועים לעתים ומבצעים מעשים שנחשבים עבירות. דוגמה בולטת היא שימוש בסמים, לעתים על מנת להקל על עצמם את ההתמודדות עם קשיי שינה ושירות שנובעים ממצבים הנפשי החריף. שימוש כזה, שהוא כמעין ׳טיפול עצמי׳ (Self Treatment) עדיין נחשב בלתי חוקי והתביעה הצבאית מגישה אישומים גם ביחס לאירועים אלה. נראה שהתביעה מגלה קשב והתחשבות במקרים אלה במיתון העונש מצידה, אך בעיני יש מקום להתחשבות משמעותית רבה יותר, בשים לב לנסיבות הקיצון שבהן החיילים היו נתונים, למצוקה הקשה שבה פעלו ולהיבטי השיקום הברורים.

למרבה הצער ניתן להניח שמקרים אלה של חיילים הלוקים בפוסט-טראומה ימשיכו להגיע בהיקף משמעותי ויחייבו טיפול משפטי רגיש וחומל במיוחד מצד מערכת המשפט הצבאית.

אכיפה כלפי משתמטים – וסוגיית גיוס בני הישיבות

הזכרנו קודם כי התביעה הצבאית לא החמירה באופן רשמי במדיניות ההעמדה לדין של משתמטי הגיוס – גם לא אלה שנמנעו מלהתייצב במלחמה – אך ניתן לומר שהענישה ביחס אליכם כן הוחמרה במידה מסוימת, בהשפעת בתי הדין הצבאיים.

ככל שהמלחמה התארכה וככל שגבר הצורך בעוד חיילים בשירות, נרתמה גם התביעה הצבאית ׳למאמץ המלחמתי׳ בהקשר זה, בשני מובנים: לפני מספר חודשים הוחזרה האפשרות, ש׳הוקפאה׳ עם תחילת המלחמה, לשלב את המשתמטים והעריקים למיניהם ב׳הסדרי שילוב׳ שיקומיים, שמשמעם מתן הזדמנות שנייה לשירות תקין; וכן נקבעה מדיניות של (מעין) ׳החזרת ציוד׳, במובן שגם ביחס להשתמטויות ממושכות ביותר, שעד כה דינן היה כתב אישום ומעצר עד תום ההליכים, מאפשרת כעת התביעה את אותם ׳הסדרי שילוב׳ בשירות.

כל זאת קורה בצל סוגיית הגיוס בני הישיבות החרדים, כאשר בעיצומה של המלחמה, ביוני 2024, קבע בג״ץ בהרכב מורחב שלפי המצב המשפטי הקיים ובראי הוראות חוק שירות ביטחון, חובה על הממשלה לפעול לגיוס של אותם בני ישיבות.

בפרק הזמן שעבר מאז הפסיקה, ובעיקר בתקופה האחרונה, החל הצבא לפעול באופן משמעותי מצידו להוצאה לפועל של פסיקה זו, גם במשלוח של רבבות צווי גיוס לבני הישיבות המלש״בים וגם בהידוק נהלים שנוגעים בין היתר להכרזה בפועל בלשכות הגיוס על מעמד ׳משתמט׳ ועל הקפדה על קיום איסור היציאה מן הארץ למי שלא הסדיר מעמד.

הממשלה מצדה מנסה לקדם חקיקה להסדרת ׳חוק גיוס׳, שיתכן שמשמעותו היא דווקא ׳חוק פטור׳, וברור שהנושא הכאוב על היבטיו המשפטיים ימשיך להסעיר את המדינה גם בשנים הבאות.

מדיניות נוקשה של אי הכרה במעמד ׳חלל צה״ל׳

לא ניתן לסיים סקירה זו מבלי לעמוד על סוגיה כאובה שהיא כפצע שותת דם בליבותיהן של משפחות שכוחות רבות. הכוונה היא למדיניות הפורמלית והנוקשה של מערכת הביטחון ביחס להכרה במעמד ׳חלל צה״ל׳ בשני סוגי מקרים מכמירי לב.

האחד – מי שנפלו במלחמה אך לא נחשבים כמי שהיו חיילים בשירות פעיל. הכוונה היא למי שמסיבות כאלה ואחרות לא היו בשירות מילואים פעיל במועד שנהרגו – מטעם זה הצבא אינו רואה בהם כבסטטוס ׳חייל׳ וכפועל יוצא מכך גם לא ׳חללי צה״ל׳. לעניין זה אציין שלוש טרגדיות שבהן אני מלווה משפחות נופלים שהוכרו כמשפחות ׳חללי פעולות איבה׳, אך הן אינן משלימות עם כך ועל כן הגשנו באותם מקרים עתירות לבג״ץ על מנת שהוא יורה למדינה להכיר בנופלים כ׳חללי צה״ל׳: אלון שמריז ז״ל שנהרג מאש כוחותינו בעזה בעת שנמלט משבי החמאס עם שני חטופים נוספים, גם הם נורו בשגגה למוות; ניב איוס ז״ל שנורה למוות מאש כוחותינו ב-8.10 בעודו עושה את דרכו לבית הוריו על מנת לאסוף מדים כדי להתייצב ביחידה; ולירון יצחק ז״ל שנפל מפגיעת פצצת מרגמה של חמאס בעודו מתלווה לכוחות ב׳ציר פילדלפי׳ במסגרת ביצוע פעולות הנדסיות. אלה מקרים נוראים שמחייבים בעיני הכרה.

השני – הוא אי הכרה כ׳חלל׳ של מי שלדאבון הלב שלחו יד בנפשם כאשר לא היו בשירות פעיל. במקרים רבים מדי כאלה, כאשר הם לא היו בסטטוס ׳חייל׳ בעת מותם, הם אינם מוכרים כ׳חללי צה״ל׳ גם אם ביצעו את המעשה הנואש מחמת ייסורי הנפש שלא עמדו בהם בשל פוסט-טראומה. גם מקרים כאלה הגיעו לפתחו של בג״ץ.

הצורך מכמיר הלב של המשפחות השכולות להיאבק מול מערכת הביטחון מכפיל את צערן מהאסון הנורא שממילא פקד אותן. ראוי ומתחייב בעיניי להביא לתיקון משפטי של המצב הנוהג, כך שייחסכו ייסורי הנפש הללו ותינתן ההכרה הראויה למי ששילמו את המחיר הכבד ביותר. בנפשנו הדבר.