עו”ד רן כהן רוכברגר
אלוף משנה במיל’, לשעבר הסנגור הצבאי הראשי בצה”ל, מנהל משרד עורכי דין רן כהן רוכברגר ושות’
אתגרי מערכת המשפט הצבאית אחרי 7 באוקטובר
מה יהיה דינם של מאות מחבלי חמאס המצויים במעצר מנהלי? כיצד מתייחסת מערכת המשפט הצבאי לחיילים המבצעים עבירות על רקע של פוסט טראומה? האם צפוי שינוי בהכרה במעמד “חלל צה”ל”? האירועים הרצחניים הביאו לפתחה של מערכת המשפט הצבאי סוגיות והתמודדויות קשות, אשר לחלקן עדיין אין מענה מלא
האסון הנורא של שבעה באוקטובר טלטל באופן העמוק ביותר את כל אורחות חיינו. מטבע הדברים, גם עולם המשפט, שנועד להסדיר את חיי החברה והפרט במדינה, הושפע באופנים רבים. איך הושפע עולם המשפט הצבאי – ומהם האתגרים מכאן והלאה? נציג כאן כמה מההיבטים המשמעותיים.
העמדה לדין של הנוח׳בות ומחבלי חמאס
בפתח הדברים נקדים נוריד מהשולחן סוגיה אחת, שהגם שהיא אולי היסודית ביותר – למעשה לא טופלה כלל. הכוונה היא לשאלה של איך לפעול משפטית מול כל אותם מחבלים נתעבים, נוח׳בות ומרצחים אחרים, שפשטו בשבעה באוקטובר על יישובינו וזרעו מוות וחורבן – מעשים שהם כמובן גם בבחינת פשעים חמורים ונפשעים.
עד היום, בחלוף כמעט שנתיים מהאירועים, לא נתקבלה החלטה מצד קברניטי המשפט במדינה איך לנהוג באותם מחבלים. האם יועמדו לדין פלילי? האם יישפטו בפני בית משפט צבאי ייעודי (כדוגמת מה שהיה בעבר ׳בית המשפט הצבאי בלוד׳) או בפני בתי המשפט ה׳אזרחיים׳ בישראל או שמא יוקם טריבונל ייעודי אד-הוק לכך? אילו עבירות ייוחסו למחבלים? לפי איזה סדרי דין ינוהלו המשפטים ומה הדין המהותי שבנתיבו תצעד התביעה?
הלכה למעשה, אותם מחבלים מוחזקים מאז ועתה עתה כברירת מחדל במסגרת מעצר מנהלי, ככלל מתוקף חוק הלוחמים הבלתי חוקיים, כשמעצרם מוארך מעת לעת. ההחלטה שלא להחליט באשר למסגרת המשפטית נובעת משורה ארוכה של אתגרים משפטיים ומעשיים הכרוכים בהחלטה זו, ולצידם גם היבטים אסטרטגיים.
לפני מספר חודשים נדמה היה כאילו מערכת המשפט בישראל תתכוונן להגעה להחלטה עקרונית בעניין בקרוב, כמענה ליוזמה שננקטה דווקא בארה״ב, עם הקמת ׳כוח משימה מיוחד׳ שנועד להביא צדק לקורבנות הטבח, מתוך חשש שהמשפט בישראל יישאר מאחור. אך נראה לפי שעה שלא חלה התקדמות אמיתית בעניין באופן הטיפול המשפטי במחבלים.
צריך לומר דבר נוסף בהקשר זה. כפי שלאחר השואה, אחרי שתיאודור אדורנו, הפילוסוף הגרמני-יהודי, טען שלא ניתן (או שברברי) לכתוב שירה, ואחרי שמאליה עלתה אז גם השאלה איך ניתן בכלל להחיל את המשפט האנושי על אותן זוועות בלתי נתפסות, שאלה דומה עלתה במידת מה גם ביחס לתוחלת הפעלת הכלי המשפטי המוגבל למול פלצות טבח השבעה באוקטובר; לצידה עלו גם שאלות נוקבות ביחס לאיך נכון לפעול לנוכח היות חטופינו מוחזקים בידי אותם מרצחים וכנראה אלה הכריעו לבסוף את הכף, כך שלא צפוי כנראה קידום של הליכים פליליים נגד אותם אנשי דמים.
נתייחס אפוא לשלושה תחומים אחרים שבהם אסון שבעה באוקטובר ומלחמת ׳חרבות ברזל׳ הביאו להשפעה משפטית ניכרת על דיני הצבא והביטחון.
החמרת מדיניות ההעמדה לדין פלילי
מערכת המשפט הצבאית עצמאית ונפרדת מזו האזרחית. התביעה הצבאית היא האמונה על האכיפה בצבא בהקשרים הפליליים והיא שמגישה במקרים שהיא רואה בהם לנכון כתבי אישום לבית הדין הצבאי.
ככלל, מערכת המשפט הצבאית הפלילית מקבילה לזו שב’אזרחות׳ וחיילים נידונים במסגרתה גם בגין עבירות פליליות ״רגילות״ שבדיני העונשין וגם בגין ׳עבירות צבאיות׳ ייחודיות הקבועות בחוק השיפוט הצבאי שאין להן מקבילה באזרחות.
מדיניות התביעה הצבאית עצמאית ושונה מזו של התביעה הכללית, וככלל היא מחמירה יותר. עניינים מסוימים שבאזרחות היו מסתיימים בגניזת תיק – כמו תיק סמים קל – עלולים להפוך לאישום פלילי בפני בית הדין הצבאי, על כל המשתמע. עניינים מסוימים שבאזרחות כלל לא מהווים עבירה עלולים להיחשב עבירה צבאית מצד חייל, שתידון בהליך פלילי מלא.
מדיניות ההעמדה לדין של התביעה הצבאית היא שקובעת אם אירוע יטופל בפלילים או בכלים משמעתיים או פיקודיים בלבד. מדיניות התביעה הצבאית היא-היא המשתנה המשמעותי ביותר מבחינת החיילים ביחס לאופן שבו יידון עניינם.
במהלך המלחמה החמירה התביעה הצבאית את מדיניות ההעמדה לדין כלפי חיילים באופן משמעותי.
ההחמרה נעשתה בתכוף לאחר פרוץ המלחמה, באופן מפורש ורשמי, ביחס לעבירות של היעדר מן השירות שלא ברשות (עריקות) בנוגע לחיילי סדיר ולחיילי מילואים. רף ההעמדה לדין בעבירות אלה הופחת באופן משמעותי, כך שגם היעדרויות קצרות למדי הובילו עתה להגשת כתב אישום במקום הסתפקות בדין משמעתי. השינוי החריף ביותר היה ביחס למשרתי מילואים שזומנו לשירות ב’צו 8′. ביחס אליהם, גם היעדרות קצרה מאוד הובילה מאז השינוי במדיניות התביעה לכתב אישום חמור, לצד עתירה למעצר עד תום ההליכים ולענישה כבדה. ניתן בהחלט להבין את הטעמים להחמרה כזו בזמן מלחמה במדיניות האכיפה הפלילית ביחס לעריקים, אם כי בלטה בהיעדרה, מסיבה שאינה מחוורת, החמרה מקבילה גם ביחס למשתמטי גיוס.
לצד ההחמרה באכיפה כלפי עריקים, ניכרה החמרה בפועל כלפי לוחמים גם בהקשרים אחרים לחלוטין שנבעו מנסיבות המלחמה. וכך, הוצגה מדיניות קשוחה במיוחד ביחס לחיילים – מטבע הדברים לוחמים – שנמצא שהם לקחו עמם פריטי נשק ותחמושת משדה הקרב, גם אם מדובר היה לצרכי ׳מזכרת׳ בלבד. כך קרה גם בהקשרים נוספים. החמרה זו בפלילים מצד התביעה הייתה לא פעם, לטעמי, מעבר למידה הראויה, בהינתן שמדובר בחיילים נורמטיביים, לוחמים ותומכי לחימה, שחירפו נפשם בקרב.
תופעה שנתקלים בה יותר ויותר בימים אלה, שנובעת מהמלחמה הממושכת, היא חיילים שסובלים מפוסט-טראומה, לא אחת בלתי מאובחנת באופן סדור. אותם חיילים, שראו מראות קשים מנשוא וחוו סטרס שאין כמותו, טועים לעתים ומבצעים מעשים שנחשבים עבירות. דוגמה בולטת היא שימוש בסמים, לעתים על מנת להקל על עצמם את ההתמודדות עם קשיי שינה ושירות שנובעים ממצבים הנפשי החריף. שימוש כזה, שהוא כמעין ׳טיפול עצמי׳ (Self Treatment) עדיין נחשב בלתי חוקי והתביעה הצבאית מגישה אישומים גם ביחס לאירועים אלה. נראה שהתביעה מגלה קשב והתחשבות במקרים אלה במיתון העונש מצידה, אך בעיני יש מקום להתחשבות משמעותית רבה יותר, בשים לב לנסיבות הקיצון שבהן החיילים היו נתונים, למצוקה הקשה שבה פעלו ולהיבטי השיקום הברורים.
למרבה הצער ניתן להניח שמקרים אלה של חיילים הלוקים בפוסט-טראומה ימשיכו להגיע בהיקף משמעותי ויחייבו טיפול משפטי רגיש וחומל במיוחד מצד מערכת המשפט הצבאית.
אכיפה כלפי משתמטים – וסוגיית גיוס בני הישיבות
הזכרנו קודם כי התביעה הצבאית לא החמירה באופן רשמי במדיניות ההעמדה לדין של משתמטי הגיוס – גם לא אלה שנמנעו מלהתייצב במלחמה – אך ניתן לומר שהענישה ביחס אליכם כן הוחמרה במידה מסוימת, בהשפעת בתי הדין הצבאיים.
ככל שהמלחמה התארכה וככל שגבר הצורך בעוד חיילים בשירות, נרתמה גם התביעה הצבאית ׳למאמץ המלחמתי׳ בהקשר זה, בשני מובנים: לפני מספר חודשים הוחזרה האפשרות, ש׳הוקפאה׳ עם תחילת המלחמה, לשלב את המשתמטים והעריקים למיניהם ב׳הסדרי שילוב׳ שיקומיים, שמשמעם מתן הזדמנות שנייה לשירות תקין; וכן נקבעה מדיניות של (מעין) ׳החזרת ציוד׳, במובן שגם ביחס להשתמטויות ממושכות ביותר, שעד כה דינן היה כתב אישום ומעצר עד תום ההליכים, מאפשרת כעת התביעה את אותם ׳הסדרי שילוב׳ בשירות.
כל זאת קורה בצל סוגיית הגיוס בני הישיבות החרדים, כאשר בעיצומה של המלחמה, ביוני 2024, קבע בג״ץ בהרכב מורחב שלפי המצב המשפטי הקיים ובראי הוראות חוק שירות ביטחון, חובה על הממשלה לפעול לגיוס של אותם בני ישיבות.
בפרק הזמן שעבר מאז הפסיקה, ובעיקר בתקופה האחרונה, החל הצבא לפעול באופן משמעותי מצידו להוצאה לפועל של פסיקה זו, גם במשלוח של רבבות צווי גיוס לבני הישיבות המלש״בים וגם בהידוק נהלים שנוגעים בין היתר להכרזה בפועל בלשכות הגיוס על מעמד ׳משתמט׳ ועל הקפדה על קיום איסור היציאה מן הארץ למי שלא הסדיר מעמד.
הממשלה מצדה מנסה לקדם חקיקה להסדרת ׳חוק גיוס׳, שיתכן שמשמעותו היא דווקא ׳חוק פטור׳, וברור שהנושא הכאוב על היבטיו המשפטיים ימשיך להסעיר את המדינה גם בשנים הבאות.
מדיניות נוקשה של אי הכרה במעמד ׳חלל צה״ל׳
לא ניתן לסיים סקירה זו מבלי לעמוד על סוגיה כאובה שהיא כפצע שותת דם בליבותיהן של משפחות שכוחות רבות. הכוונה היא למדיניות הפורמלית והנוקשה של מערכת הביטחון ביחס להכרה במעמד ׳חלל צה״ל׳ בשני סוגי מקרים מכמירי לב.
האחד – מי שנפלו במלחמה אך לא נחשבים כמי שהיו חיילים בשירות פעיל. הכוונה היא למי שמסיבות כאלה ואחרות לא היו בשירות מילואים פעיל במועד שנהרגו – מטעם זה הצבא אינו רואה בהם כבסטטוס ׳חייל׳ וכפועל יוצא מכך גם לא ׳חללי צה״ל׳. לעניין זה אציין שלוש טרגדיות שבהן אני מלווה משפחות נופלים שהוכרו כמשפחות ׳חללי פעולות איבה׳, אך הן אינן משלימות עם כך ועל כן הגשנו באותם מקרים עתירות לבג״ץ על מנת שהוא יורה למדינה להכיר בנופלים כ׳חללי צה״ל׳: אלון שמריז ז״ל שנהרג מאש כוחותינו בעזה בעת שנמלט משבי החמאס עם שני חטופים נוספים, גם הם נורו בשגגה למוות; ניב איוס ז״ל שנורה למוות מאש כוחותינו ב-8.10 בעודו עושה את דרכו לבית הוריו על מנת לאסוף מדים כדי להתייצב ביחידה; ולירון יצחק ז״ל שנפל מפגיעת פצצת מרגמה של חמאס בעודו מתלווה לכוחות ב׳ציר פילדלפי׳ במסגרת ביצוע פעולות הנדסיות. אלה מקרים נוראים שמחייבים בעיני הכרה.
השני – הוא אי הכרה כ׳חלל׳ של מי שלדאבון הלב שלחו יד בנפשם כאשר לא היו בשירות פעיל. במקרים רבים מדי כאלה, כאשר הם לא היו בסטטוס ׳חייל׳ בעת מותם, הם אינם מוכרים כ׳חללי צה״ל׳ גם אם ביצעו את המעשה הנואש מחמת ייסורי הנפש שלא עמדו בהם בשל פוסט-טראומה. גם מקרים כאלה הגיעו לפתחו של בג״ץ.
הצורך מכמיר הלב של המשפחות השכולות להיאבק מול מערכת הביטחון מכפיל את צערן מהאסון הנורא שממילא פקד אותן. ראוי ומתחייב בעיניי להביא לתיקון משפטי של המצב הנוהג, כך שייחסכו ייסורי הנפש הללו ותינתן ההכרה הראויה למי ששילמו את המחיר הכבד ביותר. בנפשנו הדבר.