Author: [email protected]

עו”ד בן זריהן

סניגור פלילי העוסק בעבירות צווארון לבן

ענישה כלכלית בעבירות כלכליות: חלופה ראויה ואף כדאית למאסר

הגיעה העת לקבוע רשימת עבירות, שהרשעה בהן לראשונה תגרור סנקציה כספית ולא מאסר

שנים ארוכות שעל כף המאזניים נחים השיקולים בעד ונגד ענישה כלכלית במקרים של עבירות כלכליות, הדיון על כדאיותה של ענישה כלכלית בעבירות כלכליות, חלף מאסר, הולך וצובר תאוצה בשנים האחרונות אך עדיין, כינור שני לשיקולי ההרתעה להם נותנת המדינה משקל מוגבר.

האם צודקת המדינה בתעדוף שיקולי ההרתעה? התשובה איננה חד משמעית ולעניות דעתי, היא משתנה בהתאם לנסיבות העבירה ובעיקר, לעבריין עצמו, אבאר:

המונח “עבירות כלכליות” הינו סל גדול ורחב, ובתוכו מגוון ומנעד משמעותי של עבירות. בקצה האחד – איחורים בהגשת דו”חות, ובקצה השני – הלבנת הון, הפקת חשבוניות פיקטיביות ואף ניהול ארגון פשיעה.

לכן, על מנת לסווג את ההליכים באופן יעיל, המדינה, בבואה לשקול שינוי במדיניות הענישה, צריכה לבצע תת סיווג כפול לאותן העבירות, ולאחר מכן גם לנאשמים, ולהוציא ממסת התיקים עבירות ועבריינים אשר מהווים יחד מקרים שבהם יעיל, גם מבחינתה, להימנע מדרישה של עונשי מאסר (בפועל או בדרך של עבודות שירות), למול עבירות שבהן יש רציונל אמיתי בכך.

ניתן לקבוע רשימה סגורה של עבירות, שכאשר הנאשם בהן מואשם בהן בפעם הראשונה או השנייה, הן לכתחילה יהוו עבירה מנהלית ולא פלילית, כאשר בצדן סנקציה מנהלית משמעותית, כאשר אם מדובר בעבירה אשר גרעה סכום מסוים מקופת המדינה, למשל אי תשלום בצד הדיווח, אזי תבוצע גם הגבלה מסוימת בסכום, כלומר  מעל סכום מסוים יהווה הדבר עבירה פלילית.

הנ”ל מחויב המציאות משעה שהענישה הכלכלית קורית ממילא, כך לדוגמא כאשר ישנו אישום על אי הגשת דו”ח, ברור כי בעבירה של הגשת דו”ח באיחור, או אי הגשת דו”ח, לא תעתור המדינה מראש למאסר בפועל (אלא במקרים קיצוניים), אך סניגור שיעשה מלאכתו נאמנה באישומים מעין אלו, יפעל להסרת המחדל מול הנאשם, ולאחר מכן, יעתור בבקשה להמרת כתב האישום בכופר – כפועל יוצא, הוטרחה המערכת הפלילית לחינם, שעה שלכתחילה, יכולה הייתה המדינה להטיל קנס – ולחסוך את ההליך כולו.

בבסיס ההצעה הנ”ל, עומדת הנחה כי שלילת חירות צריכה להיות מוצא אחרון. לא כל שכן כאשר אנו מודעים לעומס העצום על בתי המשפט הפליליים, לתועלת הנמוכה שמפיקה המדינה ממאסר של עבריינים בעבירות כלכליות, ולעובדה כי ישנן חלופות שישרתו טוב יותר את תועלת המדינה מבלי להקל ראש בהתחשבות בהשלכות החברתיות והכלכליות הרחבות יותר.

ניתן לקבוע רשימה סגורה

של עבירות, שכאשר הנאשם מואשם בהן בפעם הראשונה או השנייה,

הן לכתחילה יהוו עבירה מנהלית

 ולא פלילית

לצד זאת יש לזכור כי עבריינים כלכליים, על פי מחקרים שונים, מטבעם, מונעים בד”כ ממטרות רווח אישי. פגיעה ישירה בכיסם, באמצעות קנסות מנהליים, חילוט רכוש שהושג בעבירה, או פיצוי לנפגעים, עשויה להיות גם מרתיעה, לצד היתרונות הנ”ל.

מנגד, לעיתים לא רחוקות, מאסר עשוי לנתק את העבריין מסביבתו, להקשות על שיקומו, ואף לדחוף אותו חזרה לעולם הפשע – דבר אשר בהכרח יסב לחברה נזק ולא תועלת. לכן שימוש במאסר בעבירות מס, ראוי לו שיעשה לאחר שהפן המנהלי באמת מוצה לחלוטין.

לסיכום אתייחס למצב בתי הכלא בנקודת הזמן הנוכחית – מהתקופות העמוסות ביותר מאז קום המדינה ולעובדה כי הקלה על מערכת הכליאה, הינה שיקול מרכזי של המדינה שאף לו יש ליתן את הדעת בקביעת מדיניות לצד התרומה לקופה הציבורית וההקלה על העומס שבבתי המשפט.

גם בלהט הדיון וגם אם הלקוח לוחץ, חשוב שעורך הדין יפעל בזהירות ויימנע מביצוע עבירות אתיות, שכן התיק נגמר – אבל העבירה עלולה להישאר

עו”ד אורן רוט

שותף במשרד ארנון, תדמור-לוי וחבר בוועדת האתיקה הארצית

על פי פסק דינם של 13 מתוך 15 שופטים בבג”ץ הסבירות (בג”ץ 5658/23), מסורה לבית המשפט העליון סמכות לערוך ביקורת שיפוטית על חקיקת יסוד של הכנסת. בכך מהווה בג”ץ הסבירות פסק דין מכונן (תרתי משמע), אשר השלים מהפך ביחסי בית המשפט העליון והכנסת. עיון בבג”ץ הסבירות, מעלה כי קיימות גישות שונות ואף חוסר הסכמה בין השופטים בשאלות היסודיות שבפניהם. עניין זה דורש הסבר, ולהלן אציע את תפיסת השפיטות כמכנה המשותף העומד בלב פסק הדין.

כידוע, במשך למעלה מ-40 שנות המדינה הראשונות, שלטה בפסיקת העליון התפיסה בדבר “המחוקק הריבוני” או “המחוקק הכול-יכול”, אשר אינו מוגבל בסמכויות החקיקה שלו ובית המשפט העליון אינו מוסמך להתערב בדברי החקיקה שיוצאים תחת ידיו. בעניין בנק המזרחי (ע”א 6821/93) נקבע, לאור חקיקת היסוד של ראשית שנות התשעים, כי חוקי היסוד משמשים עילה מכוחה רשאי בית המשפט לערוך ביקורת חוקתית על החקיקה. לעניין זה הוצגו שתי גישות מובילות: (1) תורת שני הכובעים של הנשיא ברק, לפיה הכנסת מהווה למעשה שני גופים משטריים בית מחוקקים ואספה מכוננת, והיא מחליפה את כובעיה כאשר היא מחוקקת חוקים או מכוננת חוקי יסוד; (2) “תורת הריבונות הבלתי מוגבלת של הכנסת”, בה דגל הנשיא שמגר, לפיה הביקורת השיפוטית מכוח חוקי היסוד, נותנת ביטוי למגבלה עצמית שהכנסת קבעה (לטעם הח”מ, תפיסה זו תואמת הן את ההיסטוריה של המשפט הישראלי, הן את לשונה של “החלטת הררי” והן את סדרי עבודתה של הכנסת, שפועלת כגוף “מוניסטי”, ללא אבחנה בין סמכויות החקיקה השונות שלה). בעניין בנק המזרחי, לא נקבע כי ניתן לבצע ביקורת שיפוטית על חקיקת היסוד; אך בחלוף 30 שנה, בבג”ץ הסבירות נקבע כי גם חקיקת היסוד נתונה לביקורת שיפוטית. למרות שגם הפעם לא ניתן להצביע על חקיקה של הכנסת שקבעה מגבלות על סמכויותיה או הרחיבה את סמכות בית המשפט. בכך, שלל בית המשפט מהכנסת את מעמדה ה”כול-יכול”, בו הכיר לאורך למעלה ממחצית שנות המדינה.

כאשר מעיינים בהנמקות השונות בבג”ץ הסבירות, ניתן לראות כי השופטים מנתחים את הסוגיה באופן דומה: על מנת לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, יש להשיב בחיוב על שתי שאלות. השאלה הראשונה היא האם הכנסת מוגבלת בסמכותה לחוקק חקיקת יסוד; השאלה השנייה היא האם בית המשפט מוסמך לאכוף מגבלה זו. ואכן, לשתי שאלות אלה משיבים 12 שופטים בחיוב (וגם השופט אלרון מכיר בסמכות לערוך ביקורת שיפוטית ב”מקרים חריגים וקיצוניים של פגיעה בזכויות היסוד של הפרט וכמוצא אחרון בלבד”). ואולם, התשובות שונות ולעתים אף סותרות.

השופטת כנפי-שטייניץ מכוונת למגבלות שהכנסת הטילה על עצמה בחקיקתה, גם אם במשתמע, באופן שמתיישב עם התפיסה המסורתית בדבר הכנסת ה”כול-יכולה”, ונראה כתואם את גישתו של שמגר בדבר תורת הריבונות הבלתי מוגבלת. לעומת זאת, גישתה של הנשיאה חיות, שנראה כי היא מובילה את ה”סיעה” הגדולה ביותר בפסק הדין, מעוגנת בנתונים החוקתיים שהולידו את הסמכות המכוננת, כך שסמכות זו הייתה מוגבלת לכתחילה. לעומת זאת, הנמקת השופט גרוסקופף נראית כמעוגנת בהצטברות של נתונים חוקתיים לאורך השנים. השופטים עמית ורונן אינם מתחייבים להנמקה מסוימת אלא לתוצאה לפיה מגבלה על סמכות הכנסת קיימת (בתוך כך מנמק עמית את התוצאה בקלות “הבלתי נסבלת” של תיקוני חוקי יסוד ביקורת שלה שותפים שופטים רבים ואשר מתיישבת עם תורת שני הכובעים). לעומתם, השופט כבוב ראה את המגבלה כמעוגנת בעקרונות יסוד, שעניינם רצון משוער של העם, שמעולם לא הסמיך את הכנסת להיות כול-יכולה. לצד זאת, מחזיקים השופטים שטיין וברק-ארז בתפיסה לפיה הכרזת העצמאות היא המקור למגבלה על סמכות הכנסת, ובמשתמע קובעים כי תפיסת העליון במשך 40 שנה ויותר בדבר כנסת שאינה מוגבלת בסמכות החקיקה שלה, הייתה שגויה לכל אורך הדרך.

לעניין סמכות בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חקיקת יסוד, הרי שמעבר להישענות על סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה, לא ניתן להצביע על מקור פוזיטיבי ברור המשותף לרוב השופטים, ונראה כי בפועל ההנמקות השונות מצביעות על עצם תפקידו של בית המשפט כמקור לסמכותו לאכוף את המגבלה על הסמכות המכוננת של הכנסת.

במאמר מוסגר יצוין כי ההישענות על סעיף 15 כמקור סמכות לביקורת שיפוטית על חקיקת יסוד נראית בעייתית, שכן חוק יסוד: השפיטה הוא בעל אותו מעמד נורמטיבי כמו חקיקת יסוד אחרת; אין בו הסמכה מפורשת לביקורת על חקיקת יסוד; סעיף 15 מוקדם וכללי לעומת כל חוק יסוד עתידי או תיקון לו (יוזכר כי תיקון מס’ 3 לחוק יסוד: השפיטה שעמד לדיון בבג”ץ הסבירות, תיקן את סעיף 15); סעיף 15 מעולם לא שימש בסיס לביקורת חוקתית, והוראתו הייתה קיימת גם בשעה ששלטה במשפטנו תפיסת המחוקק הכול יכול.

ואכן, השופטת ברק-ארז, ששללה את ההסתמכות על סעיף 15, העלתה את האפשרות כי הסעיף עצמו יבוטל ומשכך הייתה בעמדה כי אסור שהוא ייחשב כמקור הסמכות לעריכת ביקורת שיפוטית על חקיקת היסוד. בהתאם, קבעה ברק-ארז כי מקור הסמכות הוא בהכרח מחוץ לשיטה המשפטית. אחרת, ייווצר “פרדוקס מובנה” שעה שעסקינן בתיקון חוקתי המשמיט את הבסיס לעקרונות

היסוד של המשטר. במילים אחרות – ביקורת שיפוטית בהעדר מקור הסמכה פורמלי, היא רצויה ומוצדקת במקרה מעין זה.

נראה אפוא כי ניתן להצביע על מבוכה מסוימת: שופטים, המחויבים כולם לעקרונות המשפט הפוזיטיבי (“המשפט כעובדה”, כדברי השופט שטיין), ואשר מכירים להלכה כי יכול להיות פער בין הדין המצוי לבין הדין הרצוי, מגיעים כולם לאותה תוצאה, בדרכים שונות, באופן שמשקף אי הסכמה בשאלות יסוד שעניינן היחסים בין הרשויות, ואף סותר, לפחות לפי חלק מהגישות, את פסיקת בית המשפט לאורך עשרות בשנים בדבר מעמדה של הכנסת. מבוכה זו, דורשת הסבר.

ההסבר אותו אציע, נעוץ בתפיסת השפיטות, המתבטאת בשני אלו: (1) זיהוי ואף פיתוח של נורמה החלה על הנושא הנדון בפני בית המשפט; (2) קיומה של סמכות לבית המשפט לדון בנושא בשל עצם קיומה של אותה נורמה, וזאת הגם שלהלכה נושא השפיטות נפרד הוא משאלת הסמכות. במילים אחרות, המשותף לגישות השופטים בבג”ץ הסבירות, הוא תפיסה שלפיה בית המשפט העליון רשאי לפתח עילות משפטיות חדשות גם אם אלה אינן נובעות מהוראות ברורות הקבועות בחוק או בחוקה, והוא קונה סמכות להתערב בשל עצם קיומן של עילות אלה. כל זאת, כאשר טיבן של אותן עילות והבסיס התאורטי שמאחוריהן שנוי במחלוקת בין השופטים ואף סובל מחולשות בולטות. במילים אחרות, בית המשפט יוצר את הדין, וקונה את הסמכות לפסול אקטים של רשויות השלטון האחרות, ואף של הרשות שמיוחס לה מעמד של אספה מכוננת, מתוך תפיסה לפיה מקום בו יש דין, בהכרח יש גם דיין; ומאחר שהשאלה מהו הדין (כלומר, במקרה זה, מהי העילה מכוחה ניתן לבקר את חקיקת היסוד; ומהו מקור הסמכות של בג”ץ לעשות כן), אינה מקבלת תשובה ברורה, נמצא כי העמדה בדבר היות הנושא שפיט, היא המכנה המשותף של ההלכה שנפסקה. אפרט עוד בעניין זה.

התפיסה המסורתית של דוקטרינת השפיטות הייתה כי בית המשפט לא יתערב בנושאים שאופיים הדומיננטי פוליטי או מדיני. דוקטרינה זו, כפי שהובהר בפסיקת בית המשפט במרוצת השנים, היא נפרדת משאלת הסמכות. אמנם, בראשית שנות המדינה האבחנה בין דוקטרינות השפיטות והסמכות הייתה מטושטשת בחלקה וניתן למצוא פסקי דין שבהם דחיית העתירות נומקה בחוסר שפיטות, מה שהוביל בשורת הסעד לדחייתן מחמת חוסר סמכות (עניין ערי ז’בוטינסקי ועניין גדעון ריינר). ברם, ברבות השנים התחדדה האבחנה בין שפיטות ובין סמכות. כך, בעניין גנים לאומיים, עמדו השופטים זילברג וויתקון, כל אחד בנפרד, כי השפיטות והסמכות הם עניינים נפרדים. שם גם תיאר זילברג את דוקטרינת השפיטות כהעדר “מסגרת משפטית” לדון בעניין מסוים.

תפיסה זו השתנתה מקצה לקצה בעניין רסלר. שם, הונחה על ידי הנשיא ברק התפיסה לפיה “הכול שפיט” מבחינה נורמטיבית (לאמור: ניתן לנקוט עמדה משפטית ביחס לכל פעולה אנושית), וכי מוצדק וראוי למסור להכרעת בית המשפט כל סכסוך או מחלוקת בין פרטים או בין הפרטים לבין השלטון (“שפיטות מוסדית”). זאת, בחריג הנוגע לאמון הציבור, שעשוי להביא לכך שבית המשפט ימשוך את ידיו מעיסוק בנושא מסוים. השפיטות המוסדית, נתפסת כהמשך טבעי ומתבקש של תפיסת השפיטות הנורמטיבית, שכן מקום בו קיימת נורמה, קיימות אמות מידה משפטיות להפעלתה וקשה למצוא הצדקה לכך שבית משפט ימשוך את ידו מהכרעה בעניין שבפניו. בתוך כך, תפיסת שפיטות זו, שהיא כמובן פרי בחירה ערכית להעצים את מעמד המשפט בחברה, מתאפיינת ברתיעה חזקה מפני מצב של “חלל נורמטיבי”, או מצב בו “יש דין ואין דיין” (ודין, כאמור, קיים בהכרח) ובו כבולות ידיו של בית המשפט מלהושיט סעד, מה שנתפס כהתנערות מהתפקיד השיפוטי ואף כחוסר רציונליות, לאור התפיסה הכוללנית של המשפט. 

בנקודה זו, נראה כי מתלכדים הקווים: בניגוד לדיון בדבר המגבלה על סמכותה המכוננת של הכנסת ומקורות סמכות בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית על חקיקת היסוד, שהעלה כאמור נימוקים שונים בקרב השופטים, הרי ששאלת השפיטות מצויה בקונצנזוס בקרב רוב שופטי בג”ץ, שהניחו את שפיטותה של הסוגיה שבפניהם כמובן מאליו. יתר על כן, ראיית בית המשפט את עצמו כמי שמעצם תפקידו מוקנית לו הסמכות להתערב בחקיקת יסוד, דומה לדוקטרינת השפיטות ולטעמים שבגינם אין להכיר, ככלל, באי-שפיטות מוסדית. יש דין (לאמור: הכנסת מוגבלת בסמכותה לחוקק חקיקת יסוד), ומשכך אין הצדקה כי לא יהיה דיין (לאמור: תפקיד בית המשפט הוא לאכוף מגבלה זו). אם בית המשפט לא ידון בנושא, ביקום בו אין “חלל נורמטיבי”, המשמעות היא כי בית המשפט איפשר פעולה בניגוד לדין ולמעשה מעל בתפקידו. בכך, שאלת השפיטות ושאלת הסמכות התמזגו וניתנה להן תשובה אחת – הכול שפיט, וכל אקט שלטוני כפוף לביקורת שיפוטית.

 

עו”ד רן כהן רוכברגר

אלוף משנה במיל’, לשעבר הסנגור הצבאי הראשי בצה”ל, מנהל משרד עורכי דין רן כהן רוכברגר ושות’

אתגרי מערכת המשפט הצבאית אחרי 7 באוקטובר

מה יהיה דינם של מאות מחבלי חמאס המצויים במעצר מנהלי? כיצד מתייחסת מערכת המשפט הצבאי לחיילים המבצעים עבירות על רקע של פוסט טראומה? האם צפוי שינוי בהכרה במעמד “חלל צה”ל”? האירועים הרצחניים הביאו לפתחה של מערכת המשפט הצבאי סוגיות והתמודדויות קשות, אשר לחלקן עדיין אין מענה מלא

האסון הנורא של שבעה באוקטובר טלטל באופן העמוק ביותר את כל אורחות חיינו. מטבע הדברים, גם עולם המשפט, שנועד להסדיר את חיי החברה והפרט במדינה, הושפע באופנים רבים. איך הושפע עולם המשפט הצבאי – ומהם האתגרים מכאן והלאה? נציג כאן כמה מההיבטים המשמעותיים.

העמדה לדין של הנוח׳בות ומחבלי חמאס

בפתח הדברים נקדים נוריד מהשולחן סוגיה אחת, שהגם שהיא אולי היסודית ביותר – למעשה לא טופלה כלל. הכוונה היא לשאלה של איך לפעול משפטית מול כל אותם מחבלים נתעבים, נוח׳בות ומרצחים אחרים, שפשטו בשבעה באוקטובר על יישובינו וזרעו מוות וחורבן – מעשים שהם כמובן גם בבחינת פשעים חמורים ונפשעים.

עד היום, בחלוף כמעט שנתיים מהאירועים, לא נתקבלה החלטה מצד קברניטי המשפט במדינה איך לנהוג באותם מחבלים. האם יועמדו לדין פלילי? האם יישפטו בפני בית משפט צבאי ייעודי (כדוגמת מה שהיה בעבר ׳בית המשפט הצבאי בלוד׳) או בפני בתי המשפט ה׳אזרחיים׳ בישראל או שמא יוקם טריבונל ייעודי אד-הוק לכך? אילו עבירות ייוחסו למחבלים? לפי איזה סדרי דין ינוהלו המשפטים ומה הדין המהותי שבנתיבו תצעד התביעה?

הלכה למעשה, אותם מחבלים מוחזקים מאז ועתה עתה כברירת מחדל במסגרת מעצר מנהלי, ככלל מתוקף חוק הלוחמים הבלתי חוקיים, כשמעצרם מוארך מעת לעת. ההחלטה שלא להחליט באשר למסגרת המשפטית נובעת משורה ארוכה של אתגרים משפטיים ומעשיים הכרוכים בהחלטה זו, ולצידם גם היבטים אסטרטגיים.

לפני מספר חודשים נדמה היה כאילו מערכת המשפט בישראל תתכוונן להגעה להחלטה עקרונית בעניין בקרוב, כמענה ליוזמה שננקטה דווקא בארה״ב, עם הקמת ׳כוח משימה מיוחד׳ שנועד להביא צדק לקורבנות הטבח, מתוך חשש שהמשפט בישראל יישאר מאחור. אך נראה לפי שעה שלא חלה התקדמות אמיתית בעניין באופן הטיפול המשפטי במחבלים.

צריך לומר דבר נוסף בהקשר זה. כפי שלאחר השואה, אחרי שתיאודור אדורנו, הפילוסוף הגרמני-יהודי, טען שלא ניתן (או שברברי) לכתוב שירה, ואחרי שמאליה עלתה אז גם השאלה איך ניתן בכלל להחיל את המשפט האנושי על אותן זוועות בלתי נתפסות, שאלה דומה עלתה במידת מה גם ביחס לתוחלת הפעלת הכלי המשפטי המוגבל למול פלצות טבח השבעה באוקטובר; לצידה עלו גם שאלות נוקבות ביחס לאיך נכון לפעול לנוכח היות חטופינו מוחזקים בידי אותם מרצחים  וכנראה אלה הכריעו לבסוף את הכף, כך שלא צפוי כנראה קידום של הליכים פליליים נגד אותם אנשי דמים.

נתייחס אפוא לשלושה תחומים אחרים שבהם אסון שבעה באוקטובר ומלחמת ׳חרבות ברזל׳ הביאו להשפעה משפטית ניכרת על דיני הצבא והביטחון.

החמרת מדיניות ההעמדה לדין פלילי

מערכת המשפט הצבאית עצמאית ונפרדת מזו האזרחית. התביעה הצבאית היא האמונה על האכיפה בצבא בהקשרים הפליליים והיא שמגישה במקרים שהיא רואה בהם לנכון כתבי אישום לבית הדין הצבאי.

ככלל, מערכת המשפט הצבאית הפלילית מקבילה לזו שב’אזרחות׳ וחיילים נידונים במסגרתה גם בגין עבירות פליליות ״רגילות״ שבדיני העונשין וגם בגין ׳עבירות צבאיות׳ ייחודיות הקבועות בחוק השיפוט הצבאי שאין להן מקבילה באזרחות.

מדיניות התביעה הצבאית עצמאית ושונה מזו של התביעה הכללית, וככלל היא מחמירה יותר. עניינים מסוימים שבאזרחות היו מסתיימים בגניזת תיק – כמו תיק סמים קל – עלולים להפוך לאישום פלילי בפני בית הדין הצבאי, על כל המשתמע. עניינים מסוימים שבאזרחות כלל לא מהווים עבירה עלולים להיחשב עבירה צבאית מצד חייל, שתידון בהליך פלילי מלא.

מדיניות ההעמדה לדין של התביעה הצבאית היא שקובעת אם אירוע יטופל בפלילים או בכלים משמעתיים או פיקודיים בלבד. מדיניות התביעה הצבאית היא-היא המשתנה המשמעותי ביותר מבחינת החיילים ביחס לאופן שבו יידון עניינם.

במהלך המלחמה החמירה התביעה הצבאית את מדיניות ההעמדה לדין כלפי חיילים באופן משמעותי.

ההחמרה נעשתה בתכוף לאחר פרוץ המלחמה, באופן מפורש ורשמי, ביחס לעבירות של היעדר מן השירות שלא ברשות (עריקות) בנוגע לחיילי סדיר ולחיילי מילואים. רף ההעמדה לדין בעבירות אלה הופחת באופן משמעותי, כך שגם היעדרויות קצרות למדי הובילו עתה להגשת כתב אישום במקום הסתפקות בדין משמעתי. השינוי החריף ביותר היה ביחס למשרתי מילואים שזומנו לשירות ב’צו 8′. ביחס אליהם, גם היעדרות קצרה מאוד הובילה מאז השינוי במדיניות התביעה לכתב אישום חמור, לצד עתירה למעצר עד תום ההליכים ולענישה כבדה. ניתן בהחלט להבין את הטעמים להחמרה כזו בזמן מלחמה במדיניות האכיפה הפלילית ביחס לעריקים, אם כי בלטה בהיעדרה, מסיבה שאינה מחוורת, החמרה מקבילה גם ביחס למשתמטי גיוס.

לצד ההחמרה באכיפה כלפי עריקים, ניכרה החמרה בפועל כלפי לוחמים גם בהקשרים אחרים לחלוטין שנבעו מנסיבות המלחמה. וכך, הוצגה מדיניות קשוחה במיוחד ביחס לחיילים – מטבע הדברים לוחמים – שנמצא שהם לקחו עמם פריטי נשק ותחמושת משדה הקרב, גם אם מדובר היה לצרכי ׳מזכרת׳ בלבד. כך קרה גם בהקשרים נוספים. החמרה זו בפלילים מצד התביעה הייתה לא פעם, לטעמי, מעבר למידה הראויה, בהינתן שמדובר בחיילים נורמטיביים, לוחמים ותומכי לחימה, שחירפו נפשם בקרב.

תופעה שנתקלים בה יותר ויותר בימים אלה, שנובעת מהמלחמה הממושכת, היא חיילים שסובלים מפוסט-טראומה, לא אחת בלתי מאובחנת באופן סדור. אותם חיילים, שראו מראות קשים מנשוא וחוו סטרס שאין כמותו, טועים לעתים ומבצעים מעשים שנחשבים עבירות. דוגמה בולטת היא שימוש בסמים, לעתים על מנת להקל על עצמם את ההתמודדות עם קשיי שינה ושירות שנובעים ממצבים הנפשי החריף. שימוש כזה, שהוא כמעין ׳טיפול עצמי׳ (Self Treatment) עדיין נחשב בלתי חוקי והתביעה הצבאית מגישה אישומים גם ביחס לאירועים אלה. נראה שהתביעה מגלה קשב והתחשבות במקרים אלה במיתון העונש מצידה, אך בעיני יש מקום להתחשבות משמעותית רבה יותר, בשים לב לנסיבות הקיצון שבהן החיילים היו נתונים, למצוקה הקשה שבה פעלו ולהיבטי השיקום הברורים.

למרבה הצער ניתן להניח שמקרים אלה של חיילים הלוקים בפוסט-טראומה ימשיכו להגיע בהיקף משמעותי ויחייבו טיפול משפטי רגיש וחומל במיוחד מצד מערכת המשפט הצבאית.

אכיפה כלפי משתמטים – וסוגיית גיוס בני הישיבות

הזכרנו קודם כי התביעה הצבאית לא החמירה באופן רשמי במדיניות ההעמדה לדין של משתמטי הגיוס – גם לא אלה שנמנעו מלהתייצב במלחמה – אך ניתן לומר שהענישה ביחס אליכם כן הוחמרה במידה מסוימת, בהשפעת בתי הדין הצבאיים.

ככל שהמלחמה התארכה וככל שגבר הצורך בעוד חיילים בשירות, נרתמה גם התביעה הצבאית ׳למאמץ המלחמתי׳ בהקשר זה, בשני מובנים: לפני מספר חודשים הוחזרה האפשרות, ש׳הוקפאה׳ עם תחילת המלחמה, לשלב את המשתמטים והעריקים למיניהם ב׳הסדרי שילוב׳ שיקומיים, שמשמעם מתן הזדמנות שנייה לשירות תקין; וכן נקבעה מדיניות של (מעין) ׳החזרת ציוד׳, במובן שגם ביחס להשתמטויות ממושכות ביותר, שעד כה דינן היה כתב אישום ומעצר עד תום ההליכים, מאפשרת כעת התביעה את אותם ׳הסדרי שילוב׳ בשירות.

כל זאת קורה בצל סוגיית הגיוס בני הישיבות החרדים, כאשר בעיצומה של המלחמה, ביוני 2024, קבע בג״ץ בהרכב מורחב שלפי המצב המשפטי הקיים ובראי הוראות חוק שירות ביטחון, חובה על הממשלה לפעול לגיוס של אותם בני ישיבות.

בפרק הזמן שעבר מאז הפסיקה, ובעיקר בתקופה האחרונה, החל הצבא לפעול באופן משמעותי מצידו להוצאה לפועל של פסיקה זו, גם במשלוח של רבבות צווי גיוס לבני הישיבות המלש״בים וגם בהידוק נהלים שנוגעים בין היתר להכרזה בפועל בלשכות הגיוס על מעמד ׳משתמט׳ ועל הקפדה על קיום איסור היציאה מן הארץ למי שלא הסדיר מעמד.

הממשלה מצדה מנסה לקדם חקיקה להסדרת ׳חוק גיוס׳, שיתכן שמשמעותו היא דווקא ׳חוק פטור׳, וברור שהנושא הכאוב על היבטיו המשפטיים ימשיך להסעיר את המדינה גם בשנים הבאות.

מדיניות נוקשה של אי הכרה במעמד ׳חלל צה״ל׳

לא ניתן לסיים סקירה זו מבלי לעמוד על סוגיה כאובה שהיא כפצע שותת דם בליבותיהן של משפחות שכוחות רבות. הכוונה היא למדיניות הפורמלית והנוקשה של מערכת הביטחון ביחס להכרה במעמד ׳חלל צה״ל׳ בשני סוגי מקרים מכמירי לב.

האחד – מי שנפלו במלחמה אך לא נחשבים כמי שהיו חיילים בשירות פעיל. הכוונה היא למי שמסיבות כאלה ואחרות לא היו בשירות מילואים פעיל במועד שנהרגו – מטעם זה הצבא אינו רואה בהם כבסטטוס ׳חייל׳ וכפועל יוצא מכך גם לא ׳חללי צה״ל׳. לעניין זה אציין שלוש טרגדיות שבהן אני מלווה משפחות נופלים שהוכרו כמשפחות ׳חללי פעולות איבה׳, אך הן אינן משלימות עם כך ועל כן הגשנו באותם מקרים עתירות לבג״ץ על מנת שהוא יורה למדינה להכיר בנופלים כ׳חללי צה״ל׳: אלון שמריז ז״ל שנהרג מאש כוחותינו בעזה בעת שנמלט משבי החמאס עם שני חטופים נוספים, גם הם נורו בשגגה למוות; ניב איוס ז״ל שנורה למוות מאש כוחותינו ב-8.10 בעודו עושה את דרכו לבית הוריו על מנת לאסוף מדים כדי להתייצב ביחידה; ולירון יצחק ז״ל שנפל מפגיעת פצצת מרגמה של חמאס בעודו מתלווה לכוחות ב׳ציר פילדלפי׳ במסגרת ביצוע פעולות הנדסיות. אלה מקרים נוראים שמחייבים בעיני הכרה.

השני – הוא אי הכרה כ׳חלל׳ של מי שלדאבון הלב שלחו יד בנפשם כאשר לא היו בשירות פעיל. במקרים רבים מדי כאלה, כאשר הם לא היו בסטטוס ׳חייל׳ בעת מותם, הם אינם מוכרים כ׳חללי צה״ל׳ גם אם ביצעו את המעשה הנואש מחמת ייסורי הנפש שלא עמדו בהם בשל פוסט-טראומה. גם מקרים כאלה הגיעו לפתחו של בג״ץ.

הצורך מכמיר הלב של המשפחות השכולות להיאבק מול מערכת הביטחון מכפיל את צערן מהאסון הנורא שממילא פקד אותן. ראוי ומתחייב בעיניי להביא לתיקון משפטי של המצב הנוהג, כך שייחסכו ייסורי הנפש הללו ותינתן ההכרה הראויה למי ששילמו את המחיר הכבד ביותר. בנפשנו הדבר.

טכנולוגית הבינה המלאכותית תוארה כ”מהפכה התעשייתית הרביעית”. הבינה המלאכותית מעצבת מחדש תעשיות רבות ומגוונות, ובכללן עולם המשפט. עולם זה, שנחשב מסורתית לתחום שמרני הנשען על תקדימים, עומד בפני מהפכה דיגיטלית חסרת תקדים. כלי בינה מלאכותית כבר חודרים למשרדי עורכי דין ברחבי העולם, ומחוללים תמורות ביחס לעיסוק המשפטי. הדבר עשוי להוביל לשינוי בתפקיד המסורתי של עורך הדין, אשר יידרש לפתח מיומנויות חדשות. לאחרונה פורסם כי מתקיים פיילוט להטמעת כלי בינה מלאכותית גם ברשות השופטת. 

שינוי בשגרת העבודה: ממסמכים לאלגוריתמים

בינה מלאכותית מאפשרת יתרונות רבים ומשמעותיים, ושימוש בכלים אלה בכוחו לייעל תהליכים משפטיים. בשעה שבעבר עורך הדין נדרש להקדיש חלק ניכר מעבודתו לסריקת מסמכים, חיפוש אחר תקדימים משפטיים ולניסוח חוזים, הרי שכיום, כלי בינה מלאכותית מסוגלים לבצע את המשימות הללו תוך זמן קצר משמעותית. קיימים כיום כלים ייעודיים לעולם המשפט, אשר תוכננו במיוחד למחקר משפטי, ואשר מאפשרים ייעול פעילות והפחתת עלויות התפעול; ניתוח

כמויות עתק של נתונים, וסיוע בקבלת החלטות מושכלות ומבוססות נתונים; ואף נגישות משופרת והקלה על אנשים עם מוגבלויות. 

בין השימושים אשר כבר נעשה בהם שימוש בעולם המשפט, ניתן למנות את הפעולות הבאות:

מחקר משפטי מבוסס בינה מלאכותית חיפוש ואיתור מידע (לרבות פסיקה) במאגרי מידע משפטיים גדולים תוך זמן קצר.

כתיבה, עריכה, ניסוח חוזים ובדיקת מסמכים משפטיים יצירה ואוטומציה של מסמכים משפטיים – עזרה בכתיבה ועריכת תוכן, לרבות הכנת טיוטות, זיהוי סעיפים בעייתיים והצעת שיפורים, סיוע בבדיקת נאותות.  

עיבוד וניתוח נתונים לצורך קבלת החלטות משפטיות עיבוד כמויות עתק של מידע משפטי, כאשר בכוחה של הבינה לחשוף ולזהות דפוסים במערכי נתונים עצומים, ובכך לאפשר קבלת החלטות על בסיס פרו-אקטיביות.

אנליטיקה וחיזוי תוצאות ניתוח נתונים היסטוריים על מנת לנבא ולהעריך סיכויי הסתברות של הצלחה בתיק, רישום סימן מסחר וכיו”ב, והסקת תובנות לשיפור סיכויי ההצלחה בתיק ולבחירת אסטרטגיה מיטבית.

בנוסף, ניתן להשתמש בכל בינה מלאכותית לצרכים נוספים דוגמת תרגום, יצירת מצגות, המרה לפורמטים שונים וכיו”ב.

המשמעות המעשית אינה מבוטלת: עורכי דין, שבעבר השקיעו חלק ניכר ומשמעותי מזמנם בעבודה מנהלית ובחיפוש מידע, יכולים כעת להתמקד במשימות אסטרטגיות יותר – ייעוץ ללקוחות, ניהול משא ומתן מורכב וחשיבה יצירתית על פתרונות משפטיים. השינוי הזה מחייב התאמה ורכישת כישורים: עורכי דין צריכים לפתח כישורים חדשים ולהבין כיצד לעבוד יחד עם כלים טכנולוגיים בעידן הבינה המלאכותית.

האתגרים השונים הכרוכים בהטמעה ובשימוש בכלי AI ומגבלותיה של הבינה המלאכותית

למרות היתרונות הבולטים של הבינה המלאכותית, הרי ששימוש בכלים אלה מציב אתגרים לא מבוטלים, כגון שמירה על פרטיות, היבטים של קניין רוחני, אבטחת מידע, והתמודדות עם שאלות אתיות, ואף טומן בחובו סיכונים משמעותיים, אשר עלולים לערער את אמינות ההליך המשפטי.

בין האתגרים המהותיים, ניתן למנות מספר דוגמאות:

הזיות – אחת הסכנות המרכזיות עליהן הצביעו בתי המשפט בשורה של מקרים היא תופעת “הזיות בינה מלאכותית” (AI Hallucinations) במסגרתה מערכות בינה מלאכותית מייצרות מידע שגוי או מפוברק ומציגות אותו כעובדה, קרי, תגובות הנחזות להיות סמכותיות וענייניות, אך שאינן נכונות עובדתית ולעיתים מומצאות לחלוטין. הסכנה היא שעורכי דין עלולים להסתמך על מידע זה ללא בדיקה מספקת, ולהגיש כתבי טענות שכוללים הפניות לפסקי דין שלא קיימים, כפי שאירע לאחרונה בשורת מקרים.

בית המשפט התריע מפני הסכנות הגלומות בכך וכינה זאת “גל עכור”, תוך התרעה כי הסתמכות עיוורת על כלים טכנולוגיים עלולה לפגוע באמון הציבור, במערכת המשפט וביושרתה. בתי המשפט הדגישו את חשיבות חובתם של עורכי הדין להמשיך לשאת באחריות מקצועית, גם כאשר הם משתמשים בכלי בינה מלאכותית. עליהם לוודא את אמינות ודיוק המידע המוגש לבית המשפט, ולא להסתמך בצורה עיוורת על תוצרי המערכות.

אפליה והטיה סיכון מהותי בשימוש בכלי בינה מלאכותית הינו אפליה (Discrimination) והטיות (Biases) אלגוריתמיות. מערכות מבוססות בינה מלאכותית עושות שימוש רב בבסיסי נתונים קיימים ובמידע המוזן אליהן ומשמש כדי לאפשר להן ללמוד. הטיות בבסיסי הנתונים או בהנחיות המוזנות למערכות כאלה, לצד טעויות מערכת אחרות (אשר יכולות לנבוע ממקורות שונים: מנתוני האימון, מהנחות היסוד בבסיס המודל, או מהאופן שבו המודל מיושם בפועל), עשויות לגרום למערכות כאלה להפלות חלק מן המשתמשים. 

אתגר מהותי נוסף, הינו מצב המכונה “קופסה שחורה של בינה מלאכותית” (Black Box) – דהיינו, בשל מורכבותן,  והעובדה כי הן מאומנות על נתוני עתק (Big Data) המורכבים פעמים רבות מיליארדי ואף טריליוני פרמטרים, לא ניתן להתחקות אחרי האופן בו נוצרו תוצרי המערכת. פירוש הדבר הוא כי קיים קושי להבין את אופן פעולת המערכת, וכיצד הגיעה להחלטה מסוימת.

חוסר יכולת הבנת התהליך עלול לגרום בין היתר לאמון נמוך הן בכלי והן במשתמש, וכן לחוסר יכולת להתמודד עם טענות בקשר עם החלטות שהתקבלו. מונח חשוב בהקשר זה הינו “הסברתיות”, המתייחס ליכולת להסביר את אופן פעולת המערכת או את נימוקי ההחלטה שלה, איך ומדוע הגיעה מערכת הבינה המלאכותית לתוצר אליה הגיעה באופן שיהיה מובן לבני אדם. לפיכך, קיימת חשיבות עליונה להבנה באשר לאופן פעילותה של המערכת.

סיכון חמור נוסף קשור לפגיעה בפרטיות ולסודיות עורך דין-לקוח. שימוש בכלי בינה מלאכותית לעיבוד מידע אישי עלול להעצים סיכונים לפגיעה בפרטיות וחשיפת מידע אישי וכן להקשות על היכולת לשלול (או למתן) את הסיכונים וליישם את עקרונות וכללי דיני הגנת הפרטיות במידע. אשר על כן מומלץ, בין היתר, להימנע מהעברת מידע מזהה של לקוחות למערכות AI, וליישום פרוטוקולי אבטחה מותאמים.

יש לציין כי לשכת עורכי הדין פרסמה בשנת 2024 גילוי דעת מקדים בעניין שימוש בבינה מלאכותית בעבודת עורכי הדין (החלטה את/60/24) הקובע כללים מנחים ביחס לשימוש כאמור.

בנוסף, יש להתייחס לאתגר הכלכלי – השקעה ברישוי תוכנות מתקדמות, הכשרת צוותים ושדרוג תשתיות IT כרוכה בעלויות לא מבוטלות. משרדי עורכי דין קטנים ובינוניים עלולים להתקשות להתחרות עם משרדים גדולים שכבר השקיעו בתשתית טכנולוגית. התוצאה עלולה להיות  פער הולך וגדל בין “המשרדים החכמים” לשאר השוק.

בין אוטומציה לאינטואיציה: העתיד ההיברידי של עבודת עורכי הדין

מהפכת הבינה המלאכותית במשפט אינה עוד חזון עתידני, היא נוכחת כאן ועכשיו. עורכי דין ומשרדים שיצליחו לשלב בחוכמה את הטכנולוגיה החדשה לצד המומחיות האנושית ירוויחו יתרון תחרותי חשוב. הם יוכלו להציע שירותים מהירים יותר, מדויקים יותר וחסכוניים יותר ללקוחותיהם. הטכנולוגיה הנוכחית מצטיינת במשימות הדורשות עיבוד מידע רחב ומהיר. מערכות AI מסוגלות לנתח חוזים מורכבים תוך דקות, לזהות דפוסים במאות פסקי דין ולחזות הסתברות הצלחה בהליכים משפטיים על בסיס נתונים היסטוריים. בתחום המחקר המשפטי, נדמה שהטכנולוגיה כבר כיום מתעלה על יכולותיו של עורך דין ממוצע.

עולה השאלה כיצד הבינה המלאכותית תשנה את עבודת עורכי הדין? התשובה המורכבת היא כי התמונה שונה בתחומים שונים. בהתאם לתחזיות שונות, הבינה המלאכותית תחלחל לתחומים שונים, ועלולה לצמצם פעילות אנושית נדרשת. בינה מלאכותית מסוגלת לשמש ככלי תמיכה, ולטפל במשימות “טכניות”, דוגמת מחקר, כתיבה, ניתוח מסמכים וכיו”ב. על בסיס קצב ההתפתחות המהיר של הטכנולוגיה, לא מן הנמנע כי בתחומי המשפט המתאפיינים בעיסוק טכני וחזרתי, דוגמת עריכת חוזים סטנדרטיים, הסיכוי להחלפה חלקית או מלאה של עורכי דין הינו ממשי ומוחשי. 

אך למרות קצב ההתקדמות המהיר של הטכנולוגיה, הרי שבינה מלאכותית אינה מחליפה, בעת הזו, כישורים אנושיים נדרשים. כך למשל, בינה מלאכותית מתקשה עם הקשרים מורכבים, אינטואיציה אנושית, ויכולת הערכה של נסיבות ייחודיות. כאשר מדובר בהליכים המצריכים רגישות אנושית דוגמת משא ומתן עדין, בהבנת רגשות הלקוח, או בזיהוי הזדמנויות יצירתיות לפתרון סכסוכים, האלמנט האנושי נותר, נכון לעת הזו, בעל חשיבות רבה. 

הליך משפטי אינו מתבסס בדרך כלל על יישום חד ערכי של החוק. במקרים רבים הוא כרוך  בהבנת אזורים “אפורים”, גישה יצירתית המציעה פרשנות, שכנוע וחיזוי טענות מנוגדות. בכך יכולה לסייע אינטואיציה משפטית אנושית אשר שוכללה במשך שנים של ניסיון. 

לפיכך, נדמה כי עדיין יש חשיבות לאינטליגנציה רגשית, כישורי שכנוע, חשיבה אסטרטגית, לצד שיפוט אנושי, אתיקה או דיון במקרים בעלי השלכות מהותיות, כך שבתחומים הדורשים יצירתיות, אמפתיה, הבנה בנפש האדם, ייעוץ אסטרטגי, יכולת פרשנות מורכבת או ליטיגציה חדשנית – נראה כי עורכי הדין ימשיכו להוות, בשלב זה, את עמוד התווך של המקצוע. הבינה המלאכותית תשרת אותם ככלי עבודה מתקדם, ותסייע לצד היכולות האנושיות הנדרשות. על כן יש להתייחס לבינה המלאכותית ככלי משלים ליכולות האנושיות, ולא בהכרח  כתחליף. בנוסף לכך, צפויים להתפתח תחומי משפט חדשים, אשר יצריכו אף הם מומחיות משפטית חדשה.

עורכי הדין,

שבעבר השקיעו חלק ניכר ומשמעותי מזמנם בעבודה מנהלית ובחיפוש מידע,

יכולים כעת להתמקד במשימות אסטרטגיות יותר – ייעוץ ללקוחות, ניהול משא ומתן מורכב וחשיבה יצירתית על פתרונות משפטיים

לסיכום, בינה מלאכותית מהווה כוח מניע משמעותי בשינוי פני התעשייה, ובכלל זאת בעולם המשפט. שיתוף פעולה בין האדם לבינה המלאכותית בכוחה לספק שירותים משפטיים חכמים יותר ויעילים יותר. נדמה כי אלו שיבחרו להתעלם מהמגמה עלולים למצוא את עצמם מאחור. העתיד שייך לעורכי דין שיהפכו ל”היברידיים” – משלבים בין החכמה האנושית לכוח המחשובי של הבינה המלאכותית. השאלה איננה אם הטכנולוגיה תגיע למשפט, אלא כיצד כל אחד מאיתנו יתמודד עם השינוי הבלתי נמנע הזה. על מנת לשלב נכון את הבינה המלאכותית במסגרת עבודתו של עורך הדין מומלץ לרכוש כישורים ולפתח מיומנויות של שימוש ב- AI, להבין את המגבלות של הטכנולוגיה, ליישם בצורה הדרגתית ומבוקרת, לפתח מדיניות ברורה לשימוש בכלי בינה מלאכותית, ולוודא שהתשתית הטכנולוגית מתאימה לשימוש בכלי בינה מלאכותית בצורה בטוחה ואחראית.

באולמות בתי המשפט עדיין לא רואים רובוטים יצירי בינה מלאכותית עוטים גלימה וטוענים בלהט, ולמרות זאת היא כבר ממש כאן, נוכחת במשרדי עורכי הדין, ומחלחלת לעבודה היומיומית של עורכי הדין ברחבי העולם, וגם כאן אצלינו בארץ.  | ד”ר אייל ברוק, ראש תחום בינה מלאכותית במשרד ש. הורוביץ כותב על השינויים בעבודת עורך הדין

עו”ד ד”ר אייל ברוק

שותף וראש תחום בינה מלאכותית

 במשרד עורכי דין ש. הורוביץ ושות’